אמנות או נמות

ספרד 2005. אשה צעירה ויפה סוגרת דלת מאחוריה. מעמיסה תרמיל, לוקחת מצלמה ויוצאת בטרמפים לשנה וחודשיים של מסע בארצות האיסלאם. היא חוזרת (בשלום) בסוף 2006, ובידיה יותר ממאה שעות מצולמות. עדויות מפי חמש יוצרות מוסלמיות (עו"ד לזכויות אזרח שהיא זמרת, מפנה מוקשים שהיא אמנית קונספטואלית, משוררת, במאית, רקדנית), לאורך חמש ארצות מוסלמיות (בוסניה, טורקיה, איראן, אפגניסטן, פקיסטן). סך הכל 52 דקות, בסרט אחד ויפה להפליא - "מבעד לצעיף".

השחפים שמתעופפים משוחררים וחופשיים מעל מפרץ הבוספורוס, יצאו הערב ממסך סינמטק חיפה כדי לקדם את המגיעים להקרנת הבכורה של הסרט, ולהשיל לאט את הצעיף מעל חמש נשים שגופן כלוא באיסורים של חברה קנאית אבל יצירתן משוחררת. הן יוצרות למרות הסיכון (בארצות שזה אסור), למרות המגבלות (חוקי הדת), למרות המשטר המדכא (אין דמוקרטיה, אין לימודי מגדר, אסור לנשים ללכת ברחוב ללא ליווי גבר). או כדברי מוסגאן המשוררת האפגנית "הייתי נותנת את החיים בשביל שיר, כי שירה למעני, היא כמו עבודת האל".

מסע סימבולי

אלבה סוטורה קלואה, הבמאית הקטלנית בת ה-27, צילמה את הסרט בעצמה. ללא צלם או עוזר צלם או איש סאונד. במצלמה פשוטה, כשהיא נעזרת רק בחצובה "כדי לא להקשות על הצופה בצילום תזזיתי של מצלמת כתף". היא גם ערכה בעצמה את הסרט - "על המחשב שלי בעזרת אחד מחבריי שהוא עורך סרטים. את הסאונד ערכתי עם חבר אחר שיש לו אולפן סאונד בבית". קלואה יצרה סרט בעל צבעוניות עזה, אמירה מרתקת, ושיאים רגשיים. חשיבות האמנות לחיים והצורך ביצירה עוברים בכל משפט ובכל פריים של חמש הנשים גיבורות הסרט, שיוצרות אמנות במדינות שבהן עצם קיומן כישות נפרדת מהגבר מוטל בספק.

יום שישי, 05:00, קלואה נוחתת בישראל כאורחת של מכון סרוונטס. ב-11:00 אנחנו יושבות בגינה קטנה בלב ת"א, והיא מספרת איך עלה הרעיון לסרט: "העניין שלי בעולם המוסלמי החל אחרי ה-11 בספטמבר, כשפוליטיקת הפחד השתלטה על המדיניות העולמית. לדעתי פחד, ממש כמו בערות, גורר אותנו אחורה. באותה תקופה הופגזנו באינפורמציה ובפרשנויות של התקשורת. ככה קיבלנו תחושה שאנחנו יודעים המון על המקומות האלו (פקיסטן, אפגניסטן וכו') אבל בעצם ידענו רק מה שהתקשורת בחרה להראות לנו. כיוון שרציתי לדעת יותר על המקומות האלו, החלטתי לקחת מצלמה ולנסוע להביא סיפורים אנושיים מפי האנשים שחיים שם וקולם לא נשמע".

אלמה, מנטרלת שדות המוקשים מבוסניה, מרובעת הפנים והנחושה, פותחת את החלק שלה בסרט כשהיא מגששת עם הדקר המצפצף שמגלה מוקשים, ואומרת "כניסה לשדה מוקשים מציג צד אמנותי בעבודה שלי". היא מדברת על כך שכל מי שמגיע לסרייבו רואה בעם שלה קורבן, ומספרת על ההחלטה שלה לא להיות קורבן, אלא לעשות משהו למען עצמה.

איך הגעת אליה?

"יצאתי לדרך בלי תחקיר ובלי לדעת לאן המסע ייקח אותי. בדרך, בטרמפים, פגשתי אמנית מסלובניה, שהזמינה אותי לביתה, שם שהיתי כמה ימים. באותו זמן היא השתתפה בתערוכה קבוצתית שבה ראיתי יצירה שאהבתי מאוד. חברתי הסבירה לי שזו עבודה של אישה שעובדת כמגלה מוקשים בסרייבו - בוסניה. נסעתי לסרייבו לפגוש אותה. הפכנו לידידות וזה הוביל להחלטה לצלם את הסיפור שלה, כמו גם לשים את הפוקוס על נשים".

למה בחרת דווקא בארצות האלו (בוסניה, טורקיה, אפגניסטן, איראן, פקיסטן)?

"בהתחלה, הרבה לפני שהתחלתי לעבוד על הסרט, היה לי רעיון להגיע להודו. אז כשהתחלתי לתכנן את המסע הזה, החלטתי לעבור בארצות שבדרך להודו. חוץ מזה, זהו מסע מאוד סימבולי, כי הדרך הזו היתה הדרך של אלכסנדר הגדול אל המזרח, והיום זו הדרך שאנשים עושים מהצד השני כדי להגיע לאירופה".

מעניין שבחרת להתחיל בבוסניה, שאינה אופיינית לארץ מוסלמית.

"היה חשוב לי להראות שאנחנו טועים כשאנחנו חושבים על המוסלמים כמכלול. שאנחנו מלבישים אותם בתחפושת וברעלה. שבוסניה לא דומה כלל לפקיסטן ולא לאפגניסטן. שיש ביניהם הבדלים והמציאות שונה".

אינטימיות של קריאה

המשוררת האפגנית, היא אולי הדמות המרגשת בסרט כמי שמגיעה מהמציאות הקשה ביותר. אחת משמונה אחיות במשפחה ללא בנים. בזמן שלטון הטאליבן נאסר על נשים לצאת מהבית ללא ליווי של גבר. לצורך הישרדות המשפחה, היא הסתכנה בחייה - קצצה את שערה והתחפשה לגבר כדי לאפשר את קיום הפעולות הבסיסיות ביותר, כמו הליכה למכולת. ובתוך המצב משולל הזכויות הזה, מתברר שכל אחת מהאחיות היא אמנית יוצרת (משוררת, ציירת, מוזיקאית, במאית).

"ראיתי את הסרט שביימה אחותה שהיא בת גילי. התפעמתי ממנו והלכתי לפגוש אותה. היא הזמינה אותי לביתה לשהות עם משפחתה, וככה היתה לי הזדמנות להכיר את שאר הבנות.

"כשהגעתי לאפגניסטן חשבתי שיהיה קשה למצוא אישה יוצרת כיוון שעשיית אמנות, ולא רק לנשים, היתה אסורה מזה זמן רב, על-ידי הטאליבן. כך שבאפגניסטן לא היתה מסורת של אמנות. אבל שירה היא דבר שקשה לכפות בו את האיסור, ונשים וגברים יכולים לקרוא באינטימיות של הבית שלהם. שירה תופסת מקום חשוב בתרבות האפגנית מזה דורות. אחד הדברים שהדהימו אותי היה שכשפגשתי ילדים קטנים ממשפחות עניות, הם היו מסוגלים לדקלם 15 שירים ויותר, מכל סוג שירה, של המשוררים האהובים עליהם. באפגניסטן השירה מוטמעת במסורת. הם מעריצים שירה והם מעריצים משוררים".

יש בסרט סצינה של היתקלות עם המשטרה בטהראן. מה בדיוק קרה שם?

"באיראן אסור לגברים ולנשים להיות במגע, לא בבתי-ספר, לא באוניברסיטה ולא במקומות ציבוריים. ויש מה שנקרא 'מדי רחוב' לנשים ולגברים. החוק אומר שלנשים אסור להראות בציבור את עורן ואת שיערן. הן צריכות לכסות את ירכיהן ואת זרועותיהן. הן יכולות ללבוש מכנסיים אבל לא סנדלים. אז מצד אחד קיימים האיסורים האלו ומצד שני להרבה אנשים יש השכלה. הדור הצעיר נגיש לאינטרנט ולתקשורת המערבית ולכל האביזרים המודרנים. לכן הוא לכוד בין שני הדברים. ככה שהצעירים חיים במין סכיזופרניה".

ואיפה גברים פוגשים נשים?

"יש רחוב בטהראן שהוא מקום מפגש לשני המינים. כולם יודעים, אבל צריך לעשות את זה בהיחבא. לוקח זמן לקלוט שהמכוניות שנוסעות ברחוב מתחלקות למכוניות שבהן בחורים ומכוניות שבהן בחורות. והצעירים במכוניות מאוד הטרוסקסואלים עם תספורות מעודכנות וחולצות צמודות והבנות בג'ינס ומייק-אפ. הם עוברים אחד ליד השני, מסתכלים אחד על השני, וזורקים לתוך החלון פתקים עם מספרי טלפון. רציתי לצלם והבנתי שאי אפשר לצלם מהרחוב, אז עצרתי מכונית וביקשתי שיכניסו אותי.

"הבנות לא דיברו אנגלית ככה שלא ממש הבינו מה אני עושה, אבל הכניסו אותי. בזמן הנסיעה הן נעשו נרגשות ואיבדו שליטה. ברחוב הזה מסתובבת משטרה ידועה לשמצה שמחפשת הפרות חוק מהסוג הזה. הם ראו שאני מצלמת ועצרו אותנו. וזה היה מפחיד כי באיראן יש עונשים פיזיים על התנהגות לא מוסרית. כשעצרו אותנו והסיטואציה נעשתה מתוחה התחלתי לחשוש לגורלן שלא יחתכו אותן אם יוכח שעשו דבר אסור. הם דרשו את הקלטת שבה הבנות, שלא הבינו שאני מצלמת, משמיצות את המשטרה ועושות ממנה צחוק. לא נתתי את הקלטת, והסיטואציה החריפה. אז צלצלתי לשגרירות. ותוך עשר דקות השגריר, הקונסול, ועוד ארבעה מאנשי השגרירות יחד עם הקונסול המקסיקני הגיעו. לקח ארבע שעות כדי לחלץ אותן".

לא מסוכן לנסוע בטרמפים בארצות מוסלמיות?

"הייתי אומרת שזה שונה מאשר במקומות אחרים. אבל גם שונה בכל מדינה. בבלקן זה קל כי זו מסורת. אם כי היום זה השתנה כי יש הרבה זנות שמגיעה מארצות מזרח-אירופה, שזה יכול לבלבל. וכשהם מבינים שאת לא זונה הם פשוט עוצרים ואומרים לך לרדת. בטורקיה זה נהיה מאוד מסובך וגם מסוכן, בגלל בעיית השפה. את החלק האחרון בין טורקיה לטהראן עשיתי ברכבת, כי חבריי הטורקים לא הרשו לי לנסוע בטרמפים. בנסיעה מקאבול שבאפגניסטן ללאהור שבפקיסטאן, חבר שהכרתי במהלך המסע לקח אותי אל הגבול. שם זה נהיה מפחיד כשהתחלתי לראות טנקים ומלחמה. משמרות הצבא בגבול שאלו מה את עושה כאן וכשהבינו שאני נוסעת ללאהור, הם צרפו אליי חייל שילווה אותי".

100 שעות של חומר גלם

"מבעד לצעיף" בנוי מאקספוזיציה קצרה, שאחריה מגיעים חמישה חלקים. עשר דקות לכל יוצרת, כשכל אחת מהן מספרת את הסיפור שלה ללא כל התערבות מבחוץ. רק היא והעולם שלה. אל מול המצלמה. אין ראיון ואין מראיין.

למה בחרת להוציא עצמך מהסרט?

"בתחילת העריכה התלבטתי אם להיות החוליה המקשרת בין הנשים. ואז הבנתי שאחת הסיבות לסרט היתה לתת קול לנשים האלו שקולן לא נשמע. כי פעמים רבות כשאנחנו מדברים על מה נשים צריכות לעשות בארצות מוסלמיות אנחנו מאצילים עליהן דרגה של שחרור שהן לא נמצאות בה. חשוב לשמוע מה יש להן להגיד על הדברים מהמקום שבו הן נמצאות ומהדרך שבה הן תופסות את הדברים. הבנתי שאם אשים עצמי בסרט אהפוך לפרוטגוניסט, וזו לא המטרה, גם כך אני נמצאת שם בנוכחות חזקה עם המצלמה".

כמה זמן עבדת בעריכת הסרט?

"כשחזרתי, הייתי צריכה להתמודד לא רק עם העובדה שהיו יותר ממאה שעות של חומר שתכננתי להפוך לסרט של 50 דקות, אלא גם עם העובדה שזה היה מסע ארוך ומאוד אינטנסיבי והיה עליי לחכות כדי לקחת מרחק מהדברים. כשהתחלתי בבוסניה, לא היה לי מושג מה אמצא בפקיסטן, או בכל מקום אחר, אבל כיוון שידעתי מההתחלה שאני צריכה לצלם הרבה חומר, אז כשחזרתי היו לי המון אפשרויות. יכולתי לייצר שלושה או ארבעה סרטים אחרים לגמרי מתוך החומר. "התחלתי לערוך במאי 2007 וסיימתי באוגוסט 2008. וזה טוב, הייתי צריכה לקחת את הזמן הזה כדי שתהיה לי פרספקטיבה רחבה על מה שאני עושה. חשוב לתת זמן ולקחת מרחק מהיצירה כדי להבין מה אתה באמת רוצה להגיד ומה התובנות שלך וזה מה שנותן עומק לדברים".