לא רק באוניברסיטה

הטעות היחידה שהייתה בשיפוט קקטוס הזהב השנה, ואני יוצא מנקודת הנחה שרוב הקוראים כבר יודעים על מה אני מדבר, היא שבבוקר השני לשיפוט, נאמר לנו, השופטים, שישנן 236 עבודות שעברו לשלב השני. בכדי לסבר את האוזן - זה הרבה מעבר לכמות העבודות שעלו לשלב זה בשנה שעברה, או בשנים עברו, בהן גם השתתפו יותר עבודות בתחרות. במספרים, זה כשליש מסך העבודות שהוגשו השנה לקקטוס.

236 עבודות זה יותר מדי, אמרתי לעצמי. מספר שופטים אחרים אמרו זאת בקול, השאר הנהנו בהסכמה. מה שקרה בפועל הוא, שבאופן גורף, ללא תאום, הורדנו את הציונים לעבודות. נוצר אפקט מטוטלת, אפקט שהחמיר יתר על המידה עם העבודות, עד כדי כך שבישיבת החירום שכונסנו אליה שבוע לאחר מכן, הובהר לנו שכמעט שלא יחולקו קקטוסים השנה, כי הציונים שנתנו נמוכים מדי.

נעשתה הצבעה, כאשר 3 אופציות הונחו על השולחן: האם לבטל את הקקטוס, האם לשלוח את התוצאות למשרדים וללקוחות וליידע אותם, או האם לעשות פקטור שיעלה את הציון לכל העבודות. בהצבעה הוחלט בהצבעה ברוב של 12 כנגד אחד (ואחד שנמנע) לעשות פקטור. עד כאן העובדות דה פקטו.

וכעת למהות. פקטור הוא כלי שנוצר על-ידי אנשי חינוך שמייצרים מבחנים. זה כלי שנועד לתקן טעות של החמרה שנעשתה שלא בכוונה רעה, ובלי יכולת של הבוחן לצפות את התוצאות. פקטור הוא כלי שמקובל ומיושם בכל האקדמיות המכובדות בעולם, ובכל מקום בו יש בוחן ונבחן. חבל שבגלל חוסר היכולת שלנו להגיד "החמרנו", ייווצר מצב שבו אין עבודות שזוכות. מה עוד שחלק מהעבודות הללו ייזכו ככל הנראה בתחרויות בינלאומיות נחשבות.

החמרנו יותר מדי. אני אישית החמרתי יותר מדי, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות הלגיטימית להגיד: טעיתי, ולתקן את הטעות.

ולגבי הענף, הענף שלנו, אותו ענף שכולנו יושבים עליו, מצבו תלוי רק בנו: האם נמשיך לנסר ולייסר אותו כל פעם עם תירוץ אחר, או שננסה לראות איך אנחנו משקים אותו, משקיעים בו, משפרים אותו, ונותנים לו לצמוח ולהניב לנו וללקוחות שלנו פירות. בתיאבון.

* הכותב הוא סמנכ"ל הקריאייטיב באדלר-חומסקי, וחבר ועדת השיפוט של קקטוס הזהב.