להקת הבלט הקנדית ממונטריאול עושה שימוש בסגנונות המגוונים המאפיינים את המחול העכשווי. בין היוצרים הרבים והידועים שעבדו עמה בעבר ניתן למצוא את מאץ, את אוהד נהרין ואת יירי קיליאן.
כאן הציגה הלהקה ערב המורכב משתי יצירות של שני יוצרים שונים. מעניין היה לראות את הטרנספורמציה שעוברים הרקדנים הצעירים והטובים בין שתי יצירות בעלות אופי שונה לחלוטין:
"כלולות" מאת הכוריאוגרף סטין סליס למוזיקה של איגור סטרווינסקי היא יצירה תובענית ודרמטית העוסקת בפולחן ובטקסיות. יצירת המחול הראשונה בהשראת המוזיקה של סטרווינסקי נוצרה ב-1923 על-ידי ברוניסלבה ניז'ינסקה ל"בלט רוס", ובמהלך השנים נוצרו עיבודים נוספים, ביניהם יצירתו של אנז'לין פרלז'וקז' שהועלתה כאן בפסטיבל ישראל הקודם.
עבודתו של סליס אינה מציגה פרשנות חדשה לנושא שלה וליחסים בין גברים לנשים. אחד האלמנטים המעניינים בה הוא עיצוב הבמה והתלבושות: הגברים לבושים חליפות בשחור-לבן והנשים עוטות שמלות כלה לבנות שעברו מהפך ונראות כשילוב בין שמלות טוטו ברבוריות לשמלות כלה שנקרעו והוסר מהן האלמנט המצועצע, והן כמו מבטאות את המצב הרגשי של הכלות.
פניהם של הרקדנים צבועות לבן במעין וריאציה על דמות הפיירו. הפנים הצבועות מדגישות את הדבר שבולט יותר מכל ביצירה והוא העדר האינדיבידואליזם - הרקדנים, בדרך-כלל מופרדים לקבוצת נשים וקבוצת גברים, נעים במבנים אחידים וכמעט תמיד כקבוצה. הנשים הן מעין בובות חסרות חיים שמונעות על-ידי הגברים, וכולם נראים כקורבן של אותו הטקס שחובה לקיים.
אחת התמונות החזקות נוצרת כשהרקדנים ישובים עם גבם לקהל על ספסל ארוך ונעים כבובות חסרות שליטה. באופן כללי היצירה מעניינת, אך העדר המקום של הרגש האנושי בצירוף המוזיקה התוקפנית של סטרווינסקי מותירים את הקהל מרוחק.
על העדר הרגש מחפה היצירה השנייה בערב - "קנטטה" מאת מאורו ביגונזטי, שנוצרה כמחווה לפולקולור של דרום-איטליה. הרקדנים מלווים על-ידי ארבע זמרות נפלאות ששרות ומנגנות מוזיקה נפוליטנית מן המאה ה-18 וה-19.
ביגוזנטי, יליד רומא, הוא המנהל האמנותי והכוריאוגרף הראשי של להקת המחול "Aterballeto" מאז 1997. ביצירה הוא עושה שימוש בשפת מחול עכשווית ומשלב בה אלמנטים ומבנים פולקלוריסטיים.
התנועה, שיש בה עצירות רבות, נדמית לעתים כמנוגדת לאופי הסוער והמלהיב של המוזיקה הנהדרת. רוב הזמן התוצאה מעניינת, אך לעתים יש תחושה שהרקדנים צריכים לזנוח את הפרשנות המודרנית ופשוט להתמסר למוזיקה הסוחפת.
הרגע היפה ביותר ביצירה לטעמי הוא סולו בביצועה שובה הלב של איזבל פאקט, לצלילי נקישות תוף. כאן נוצר מתח אמיתי בין המקצב הקבוע ובין תנועת הרקדנית, שעוצרת לאורך זמן ואז שוב חוזרת אל המחול רווי התשוקה. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
