גד זאבי הגיש תביעת ענק בסך 800 מיליון שקל נגד 7 בנקים

לבית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקווה הוגשה היום (ה') תביעה בסכום-עתק של כ-800 מיליון שקל על-ידי חברת זאבי תקשורת אחזקות וחברת זאבי תקשורת מימון וניהול, הנמצאות בשליטת גד זאבי, נגד נגד 7 בנקים - בנק הפועלים, בנק לאומי, הבנק הבינלאומי, בנק דיסקונט, בנק מזרחי-טפחות, בנק מרכנתיל דיסקונט ובנק אגוד.

הרקע לתביעה, שהוגשה באמצעות עוה"ד גיורא ארדינסט, רן שפרינצק ומיטל טויסטר ממשרד ארדינסט, בן-נתן ושות', הינו הלוואה שקיבלו החברות שבשליטת זאבי מהבנקים בשנת 1999 לצורך רכישת כ-20% ממניות בזק. כנגד ההלוואה שיעבדו החברות את מניות בזק שנרכשו על-ידן.

בשל ירידת ערכן של מניות בזק, לא עלה בידי החברות להחזיר את חובן, ועקב כך מונה לבקשת הבנקים עו"ד אלקס הרטמן ככונס נכסים על המניות. אף על-פי שהכונס מונה לצורך מימוש מיידי של המניות - המניות הוחזקו בידיו במשך כ-7 שנים, ורק לאחרונה החל הכונס למכור חלק ממניות אלה.

למרות שעם מינוי הכונס הוצאו המניות משליטתן של חברות זאבי, ואף על-פי שההחלטה בדבר מועד מכירתן של המניות היתה נתונה בידי הבנקים וכונס הנכסים - המשיכו הבנקים לחייב את החברות למשך כל תקופת הכינוס ב"ריבית הפרה" בגין הפיגור בהחזר ההלוואה. סכום ריבית ההפרה שהצטבר לאורך השנים הגיע לסכום-עתק של כ-840 מיליון שקל.

אין בסיס לחיוב בריבית הפרה

במסגרת המרצת הפתיחה טוענות החברות של זאבי כי לחיובן בריבית הפרה במשך תקופת הכינוס אין כל בסיס, וזאת בשל מספר טעמים.

ראשית, החברות טוענות כי על-פי פסיקת בית המשפט העליון, סעיף חוזי הקובע ריבית הפרה נחשב כסעיף של פיצוי מוסכם, אשר על-פי חוק החוזים בית המשפט רשאי להפחיתו, אם מצא כי אין יחס סביר בין סכום החיוב לבין הנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות באופן סביר בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה כפי שאירעה בפועל.

החברות טוענות כי בעניינן אין ספק כי הנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות כתוצאה מהאיחור בהחזר ההלוואה, אשר אינו מכוסה על-ידי הריבית ההסכמית הרגילה (שלגבי החובה לשלמה אין מחלוקת,) אינו מתקרב לסכום-העתק של 840 מיליון שקל.

במסגרת המרצת הפתיחה הוערכו הנזקים שניתן היה לצפותם מראש בכ-37 מיליון שקל, וזאת על בסיס חוות-דעת כלכלית מטעם פרופ' חיים לוי ופרופ' שיקי לוי, ש צורפה להמרצת הפתיחה. לפיכך, לטענת החברות יש להפחית את הסכומים בהם הן חויבו בגין ריבית הפרה במהלך תקופת הכינוס.

שנית, לטענת החברות אין ספק כי כוונת הצדדים בעת חתימת הסכם ההלוואה לא היתה כי ההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו בנסיבות בהן נמשך כינוס הנכסים שנים כה רבות. לטענתן, כוונת הצדדים היתה כי ההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו החל מהמועד בו היה על החברות להחזיר את ההלוואה, ולכל היותר במשך מספר חודשים לאחר מכן, הדרוש לצורך מימוש המניות.

החברות טוענות כי גם בשל כך אין לחייבן בריבית הפרה במשך תקופת כינוס בת 7 שנים, וכי חיוב הריבית במהלך תקופה זו, אשר לא הוסדר על-ידי הצדדים לחוזה, צריך להיקבע בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

החברות בשליטת זאבי טוענות גם כי יש להימנע מחיובן בריבית הפרה, מהטעם שגבייתה של ריבית זו תהווה התעשרות לא מוצדקת מצד הבנקים. לטענת החברות, אין ספק כי הבנקים לא ציפו, ולא היו יכולים לצפות, לגרוף רווחי-עתק בסך של כ-840 מיליון שקל, מעבר לריבית ההסכמית שגבו מהחברות, אשר בה כבר היה טמון רכיב הרווח הסביר אותו ציפו הבנקים להפיק מן העסקה.

עוד טוענות החברות בהמרצת הפתיחה, כי על-פי השתלשלות העניינים בפועל, לא רק שלבנקים לא נגרם נזק כלשהו - אלא שלמעשה הם אף זכו ברווחים ניכרים כתוצאה מהעיכוב בהחזר ההלוואה. זאת, כתוצאה מההפחתה בשיעור מס החברות בין התקופה בה הבנקים רשמו הפסדים בגין חובן של המבקשות, ובין התקופה בה נוצר להם רווח בשל פירעון ההלוואה.