עדה יונת ל"ליידי גלובס": "בדקה וחצי למדתי מה שלא ידעתי כל חיי"

"רוב הקהילה המדעית לא האמינה באפשרות לעשות את זה. לא משום שחשבו שאני קטנה, אלא משום שראו שגדולים ממני ניסו ולא הצליחו" - כך אומרת בראיון ל"ליידי גלובס" פרופ' עדה יונת (70), האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל בכימיה מאז שנת 1964, ושבו זכו עד כה שתי נשים בלבד.

"אלו לא היו אנשים שאמרו 'אה, זה שטויות' או 'אה, כבר עשו את זה 60 פעם לפני', או 'אני כבר ניבאתי את זה'. היו ביקורות גם מהסוג הזה, אלו אנשים שלא יודעים לפרגן מהתחלה, וכבר ידוע שאם זה לא הם עושים, אז זה לא שווה. אבל היה ברור שהנושא חשוב, גם אם אנשים טובים ומוצלחים, שהיו קשורים לתגלית של הצופן הגנטי ולתרגום שלו מתחילתו, לא הצליחו להתקדם בו. מדובר באנשים שישבו בקיימברידג' והיו בעסק מההתחלה", אומרת יונת.

"כשאני התחלתי, אני זוכרת שהיו מאמרים של טובי המדענים, שהשורה התחתונה שלהם הייתה שבעיקרון אי אפשר להגיע לפריצת הדרך הזו. הסיבה היא שהריבוזומים מתפרקים מהר והם לא יציבים ולא הומוגנים - מה שהתברר כנכון. הם צדקו לגמרי. זאת הייתה ביקורת הרבה יותר מוצדקת מהביקורת מתוך האקדמיה של אנשים שצחקו ואמרו שאני חולמת, שאני משוגעת, שאני שוטה הכפר, שיש לי Wishful thinking, שאני הוזה בהקיץ. אבל גם אני בעצמי לא האמנתי בדיוק שאצליח".

איך בכלל העזת לגשת לנושא שאולי נידון לכישלון?

"האמת היא שלא התחלתי מהנושא הזה. לא חלמתי אפילו לרגע שאפתור כזה דבר גדול. כל מה שחלמתי הוא להוסיף עוד נדבך בהבנה של תרגום הקוד הגנטי. אם זה יהיה גילוי גדול או קטן, על כל בית החרושת או רק על פרט מבית החרושת, זה היה שולי מבחינתי.

"למכון ויצמן מגיע פרס בגלל שנתנו לי להסתובב 20 שנה, כשכל הזמן יש תחושה של 'עוד מעט פריצת דרך', אבל אולי גם לא. גם אחרי 15 שנה, כשכבר הוכחתי שזה אפשרי ופתאום כולם קפצו על העגלה הזאת והשתמשו בשיטות שלנו ולא הודו בכך - המכון עדיין המשיך להאמין בי ולתמוך בי. מבחינה הגיונית הצלחתי להוכיח שהדרך שלי נכונה, אבל מבחינה רגשית ופוליטית היה הרבה יותר קל לצחוק עליי. אז מה? עכשיו זה רק מצחיק אותי פי שניים".

יחסית לפריצות דרך אחרות שזכו בפרסי נובל, ההישג המדעי שלך זכה מהר מאוד להכרה.

"הייתה בהכרזה על הפרס תחושת הקלה וסיפוק שמכירים בחלוציות של הפרויקט הזה. בסך הכול, הפריצה המדעית שלנו הגיעה בשנת 2000, באמת לא מזמן. הבעיה של לחכות לנובל היא קשה. יש אנשים שהחליטו שמגיע להם פרס, והם מחכים ומחכים כל שנה וכל אוקטובר הם יוצאים מדעתם. אני חשבתי שלפרויקט מגיע נובל, אבל לא ישבתי וחיכיתי לזה".

העובדה שצחקו עלייך בתחילת הדרך משנה את האופן שבו את מבקרת רעיונות של אחרים?

"אני משתמשת בדוגמה שלי כדי לעזור לחוקרים צעירים שיש להם רעיונות ולא הגיעו לפריצת דרך מהר, והם באים אליי לבדוק אם יש לרעיונות שלהם סיכוי להתממש. אני מאוד מטפחת אותם".

התבטאות שיצאה מהקשרה

את הראיון שקיימה בגלי צה"ל לרגל זכייתה, ובו קראה לשחרר מחבלים מבתי הכלא בישראל משום שהחזקתם מעודדת חטיפות - פרופ' יונת תשמח למחוק מהרקורד שלה. ההתבטאות הזו גררה גל תגובות מתלהם בתקשורת ובאינטרנט על כלת הפרס שעד לאותו רגע זכתה רק לחיבוקים. בתקשורת עקצו אותה שהיא מתקנאת בזוכה הטרי של פרס נובל לשלום, הנשיא אובמה.

נכווית מהתגובות הקשות על הדברים שאמרת?

"מבחינתי הכול יצא מהקשרו. יש לי ביקורת מאוד קשה על התקשורת ועל ההתייחסות שלה לעניין הזה. תוך דקה וחצי למדתי מה שלא ידעתי כל חיי. כל הזמן הזהירו אותי מזה. למדתי את הלקח שלי, שדברים שאני פחות מבינה בהם ודברים שאני פחות מבינה איך להתבטא בהם, כדאי שאשאיר לאחרים".

אין מספיק אנשי רוח בארץ שמביעים את דעתם בפומבי, ונראה שכשהם כבר עושים את זה הם נכווים כל כך חזק שהם חוזרים למעבדות שלהם ולא יוצאים מהן שוב.

"נכוויתי מספיק והבטחתי לעצמי וליקיריי שאני לא נכנסת יותר לנושאים שאני פחות בקיאה בהם. אין לי בעיה להיכנס לוויכוח, אבל כשאני נכנסת למצבים שאני לא בדיוק יודעת איך להגיב אליהם אני מעדיפה לא להגיב בכלל".

אז את מסכימה לביקורת שלפיה פוליטיקאים צריכים להתעסק בפוליטיקה ומדענים צריכים להתעסק במדע?

"אנשים שהלכו למנהיגות הם לא אנשים שפנו למדע, מן הסתם. דרך המחשבה שלהם שונה, הם אנשי ביצוע והם צריכים לעשות את העבודה שלהם. בהקשר הזה אצטט לך משפט של פוליטיקאי מצרי חכם שפגשתי בטיסה לוושינגטון שאמר 'איזה מזל שיש לנו מדענים. אנחנו הפוליטיקאים עסוקים בהישרדות, אתם מסתכלים על העולם האמיתי'".