זמן וינשטיין

1.מצב-רוחו של שר המשפטים, יעקב נאמן, אינו מרומם. הוא פגוע מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שדחה (זמנית?) את יישום תוכניתו לפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, והמועמד המועדף עליו לתפקיד היועמ"ש אינו בין 4 המועמדים המובילים. אבל דווקא המבוי הסתום, אליו הגיעה ועדת האיתור, מאפשר לנאמן לקבוע את זהות היועץ הבא, שכן הוא ימליץ עליו לשרים.

נאמן סינדל את עצמו, שכן לא פעם רמז כי ירצה לראות עורך דין פרטי בכס היועץ, ובאחרונה אמר כי היועץ שייבחר יסייע ביישום התוכנית לפיצול הסמכויות. הבעיה שלו עם עו"ד יהודה וינשטיין, שמסתמן כמועמד המוביל, נעוצה בכך שווינשטיין מתנגד לפיצול הסמכויות.

נאמן העדיף את השופט נעם סולברג, לאו-דווקא בשל הכיפה שעל ראשו, אלא בשל ניסיונו כעוזר הבכיר של 3 יועמ"שים, העובדה שהוא נחשב ל"אזרחיסט" ולא "פליליסט" והאמונה כי סולברג יוכל לסייע ביישום פיצול הסמכויות. אלא שסולברג אינו בין 4 המועמדים שזכו ל-3 קולות של חברי ועדת האיתור.

נאמן יכול להמליץ לממשלה על וינשטיין ולקוות כי הוא ירגיש "חייב" לו ויסייע לו (או לפחות לא יתנגד אקטיבית כמו מזוז ולדור) ליוזמת הפיצול. הוא גם יכול לומר לממשלה כי הוא אינו מרוצה מ-4 המועמדים - ואז אולי תיפתח הרשימה מחדש והוא יצליח להשחיל פנימה את סולברג.

וינשטיין הוא "פליליסט" מובהק, אבל בהנחה שסמכויות היועץ לא יפוצלו בעתיד הנראה לעין - נראה כי עדיף למנותו הן משום שהוא היחיד עליו היתה הסכמה בוועדה בשלב מסוים (לפי הפרסומים, השופט תיאודור אור חזר בו מהסכמתו), והן משום שהוא מנוסה, מיושב, בעל מזג נוח, תבונה ויושרה.

מעבר לכך, הוא כבר נפגע פעמיים בעבר, כשוועדות האיתור לתפקיד פרקליט המדינה ביקשו ממנו ב-2004 וב-2007 להגיש מועמדות, ופעמיים העדיפו לבסוף מועמד אחר. וינשטיין אינו זקוק לכבוד ולשררה. הוא מהדור של הפרקליטים שכאשר הם נקראים לדגל לשליחות ציבורית - הם אינם מסרבים. הגיע הזמן לתגמל אנשים כאלה.

2. בג"ץ קבע תקדים (כנראה עולמי) בפסיקתו שהמדינה אינה יכולה, מבחינה חוקתית, להפריט את בתי-הסוהר ולהתפרק מסמכויותיה, גם אם תפקח על הזכיין. זהו סעיף החוק השישי שבג"ץ מבטל בשל אי-חוקתיות, אך נדמה כי זהו הביטול המשמעותי שבהם - מבחינה חוקתית וכלכלית כאחד.

לא לפרוטוקול

הדיון האחרון בבג"ץ ההפרטה התקיים ביולי 2007, אבל צו הביניים המונע את אכלוס הכלא הוצא רק במארס השנה. דורית ביניש מנמקת את העיכוב בכתיבת פסק הדין ב"מורכבות הסוגיות" ובעיקר ברצון לאפשר לכנסת למצות את הליכי החקיקה (הועלו הצעות חוק לביטול החוק המפריט) "ואת הדיון הציבורי שביקשה הכנסת לקיים בתופעת ההפרטה במהלך כנס החורף 2007-2008".

נוכח ההשלכות הכלכליות של פסק הדין על הזכיין והמדינה (אותן ישלם הציבור), האם לא ניתן היה להוציא צו ביניים מוקדם יותר? "יעילות אינה בבחינת ערך עליון", אמרו השופטים למדינה - וקיימו בעצמם.