אילו ניתן היה לעתירי הממון לתלות משהו על קיר חדרם, היו תולים כסף או את עצמם. את עצמם, כי גם הם יודעים שכסף בא מכסף ולא מעמל, ולפיכך, מי מתאים יותר מאשר הם עצמם להיות תלויים בארמונותיהם הבנויים בגיבוב ארכיטקטוני מעליב (ראו לדוגמה את ארמונו הקיטשי של לב לבייב בלונדון)?
האמת היא שיש לעשירים דרך אחרת להכריז שהם עשירים. היא בטוחה יותר מאשר להיות תלוי על קיר. איך יכול אוליגרך או עשיר אחר להרשים מישהו שהוא שווה הרבה כסף? באמצעות אמנות. ציור או פסל של אמן ידוע יש רק אחד.
פעם היו העשירים באמריקה נוסעים בקדילק, או בפאקרד, או בלינקולן. היו קונים בתים מפוארים לחופשות קייציות על חוף הים. נוסעים לאירופה. היום כל אדם כמעט, אף שאינו מיליונר, יכול לנסוע בקדילק או לקנות בית קיץ. ימי העשירים הישנים חלפו. מה נשאר? אמנות. אם יש לך פיקאסו מסוים הרי "רק" לך יש אותו. או אז, מי שבא אליך יודע בדיוק כמה אתה שווה. ציורים של סוטין או מודיליאני, שבראשית שנות החמישים היו נקנים בכמה אלפי דולרים, נקנים היום במיליונים.
אבל גם אלה מבין העשירים שהם אוהבים אמנות באמת - וזה הרוב שאינו הולך להתייעץ עם רב הרנטגן ודומיו - יודעים שמה שהם אוהבים אינו באמת חשוב ואינו שווה כסף.
ימי מהפכה אלה, ימים פרועים: מנהלי מוזיאונים נרתמים, מבקרי אמנות נרתמים גם הם. בעלי גלריות מחפשים ציורים ופסלים של מי שחושבים שיהיו שווים. אבל איך עושים כסף ממה שאינו שווה ויהיה שווה רק בעוד כמה שנים?
פעם הוזמנתי על ידי קלמנט גרינברג, שהיה מגלה האמנות הגדול ביותר בשנות החמישים, למסיבה אצל ציירת חדשה שגילה. היא התגוררה בדירה בת כ-30 חדרים ליד הפארק בניו יורק. היו לה ואזות סיניות יקרות ערך. היא פרשה על רצפת העץ בד ענק וכולנו קיבלנו שתייה ואוכל וחלצנו את נעלינו, הורדנו את גרבינו, ובוססנו שעה קלה על הבד הרטוב. ואחרי כן הבד הזה נתלה ב"מומה" כתגלית השנה.
מבקרים התחרו בהערצתם לציור. למקוריות שלו. אגב, איש מהם לא התפעל מכף רגלי וזה חרה לי. עמדתי במוזיאון, וכיוון שאיש לא התפעל מכף רגלי, התפעלתי אני ממראה כף רגלי בין כפות רגלי כל השאר. עד היום תלויה התמונה שם. מאז, עשירים גדולים קנו מהציירת ציורים בהרבה כסף, כי ציור שלה, של הציירת הדגולה, תלוי ב"מומה".
מה שקרה אפוא הוא שאוליגרך, שיכול לקנות את ישראל בכסף הקטן שלו, שולח שליחים הבקיאים בציורים למכירה פומבית בלונדון. יצא לי לשבת ליד אחד מהם: השליח אמר בסלולרי לאוליגרך, או אולי לנציג שלו, מה מוצג עתה, וקיבל הוראה לקנות כאשר נאמר לו שהציור הוא של צייר רוסי גדול שהוסתר בימי סטלין.
האם מישהו מהעשירים האלה באמת התאהב בציורים? אולי כן. אבל לא זה המניע. יום אחד באתי לביתו של אספן עשיר בניו יורק. היו לו ציורים של שאגאל, של מודיליאני ושל אחרים, והוא לקח חולצות ישנות כדי לתת לי ללבוש ואמר כמה מצאו חן בעיניו הציורים שלי - הייתי אז צייר - אבל אמר שיקנה ממני רק כאשר ערכם יגיע לסכום העתק שנקב.
אמנות אינה עוד על דת, על מקוריות, על הוויה רוחנית. היא על כמה אתה שווה. פעם היו ורמיר, רמברנדט, גויה, ולסקז ואחרים. הם שינו את העולם ותרמו לתרבות, אבל רעבו ללחם. והיום כל קשקוש שכותבים עליו שהוא שווה, נהיה שווה ממון. ככה זה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.