עגלקטיקוס, דור ההמשך

‎גם מי שכסף מרגש אותו יותר מכדורגל למשל, לא יוכל להתעלם מהעובדה הבאה: השקעה חסרת תקדים של למעלה מרבע מיליארד אירו נמחקה שלשום (ד') תוך 15 דקות של כדורגל בסנטיאגו ברנבאו, האצטדיון שייארח בחודש מאי את גמר ליגת האלופות, כששחקני הקבוצה הביתית יראו אותו אולי מהיציע.

יהיה מי שיאמר שהקביעה הזו היא אולי נחרצת מדי: לריאל מדריד ולשלישיית הרכש היקרה בהיסטוריה של המשחק (רונאלדו, קאקה ובנזמה), יש עוד על מה להיאבק - למשל על התואר המקומי מול ברצלונה השנואה, אולי הדבר היחיד שיוכל להחזיר קצת צבע לפנים שהפכו חיוורות יותר מהחולצה הלבנה המפורסמת. אבל גם גדול אוהדי מדריד לא יוכל להכחיש שאמש נפל דבר: גמר הצ'מפיונס במדריד היה האירוע המכונן מאחורי פרויקט הגלאקטיקוס הנוכחי של פלורנטיני פרז, נשיא המועדון, וכל הישג שתביא חבורת המיליונרים שלו על הדשא מעתה, יוכל, לכל היותר, להפחית את האכזבה (שלא לדבר על האפשרות המבהילה שתהיה זו דווקא ברצלונה שתניף גביע שני ברציפות ותציף את רחובות הבירה הקסטיליאנית בעשרות אלפי קטאלונים צוהלים...).

יש מי שיראה בהדחה של ריאל טתמול משום ניצחון הרומנטיקה: הנה קיבלנו, בפעם המי יודע כמה, הוכחה לכך שכדורגל אינו מדע מדויק. אין די לרכוש את השחקנים הטובים בעולם בכדי להבטיח הצלחה - וכשדווקא ליון, קבוצה שבאופן מסורתי נאלצת להיפרד משחקני הבית שלה לטובת הקבוצות העשירות של היבשת, היא זו שנועצת את הסיכה בבלון הגלאקטי, מישל פלאטיני יכול להיות רגוע: המשחק הזה, היה ונשאר גדול יותר מסך כל מזומניו.

‎רגע של מבוכה

‎יורם ארבל ומוטי איווניר שידרו ביום רביעי את המשחק בין מנצ'סטר יונייטד למילאן בליגת האלופות. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי ככל שהדברים נוגעים ליונייטד, אבל כשהשניים תהו "מה הקשר של הצעיפים בצהוב-ירוק למנצ'סטר יונייטד?", אני מודה שנחרדתי גם כאוהד כדורגל אובייקטיבי: כבר חודשיים שהתקשורת העולמית טוחנת את מאבק אוהדי היונייטד כנגד משפחת גלייזר ששולטת על הקבוצה, באמצעות חזרה למקורות, הצבעים של ניוטון הית', קבוצת פועלי הרכבת של לנקשייר מ-1878 (שרק ב-1902 שינתה את שמה למנצ'סטר יונייטד).

אפילו הקולגות המאוד לא מרשימים שלהם בצ'רלטון, שמשדרים את משחקי הקבוצה על בסיס שבועי כמעט, מזכירים את התופעה בכל שידור. יכול להיות שארבל ואיווניר, שני אנשי כדורגל, כל אחד בתחומו, לא צופים במשחקי הליגה האנגלית?

מוטל'ה תאנה

בחודש ספטמבר, אי שם לקראת סוף העשור הקודם ואחרי שכבוד היו"ר בישר לנו שאנחנו חיים בסרט, היה ברור שנבחרת ישראל בכדורגל צריכה מאמן חדש. חצי שנה חלפה מאז והבשורה העיקרית הייתה מינוי ועדת איתור בראשות מוטל'ה שפיגלר. אלא שאפילו שפיגלר המוערך, אולי עלה התאנה הגדול ביותר שניתן היה לבחור בו כדי לכסות על מערומי עסקני הכדורגל, לא מצליח לספק את הסחורה.

השבוע עלה לראשונה שמו של שייפר הגרמני כמועמד לאימון הנבחרת. אם אתם שואלים על הנסיבות המקצועיות שהולידו את ההמלצה הזאת, הרי הן לפניכם: אחרי שלא מצאו מאמן בעל שיעור קומה שראוי ומוכן להדריך את נבחרת ישראל, החליטו "המומחים" שאולי בעזרת השם, יהיה טוב.

השאלה עוד כמה זמן תימשך הפארסה הזאת סביב נבחרת ישראל, נותרה בינתיים פתוחה, חבל רק ששמו הטוב של מוטל'ה שפיגלר, אחד מאחרוני האנשים שהם קונצנזוס בכדורגל הישראלי, הולך ונשחק ככל שחולפים הימים ומתברר שוועדה-שמעדה, ההחלטות הגדולות בכדורגל הישראלי מתקבלות רק על ציר לוזון-חלובה.

יש מיתוג, אין מוצר

‎הכדורסל הישראלי מת באופן כמעט רשמי השבוע, ולא ראיתי יותר מדי אנשים ברחובות עם דמעות בעיניים. הנה ההסבר למה: ערוץ 10, גורם טלוויזיוני שלא מפונק באחוזי צפייה מרשימים, החליט שאפילו בשבילו הכדורסל הישראלי הוא יותר מדי, או בעצם, פחות מדי: שיעורי צפייה 3.9% בממוצע, עם שפל של 1.7%, רייטינג של ערוץ הביוגרפיה, הביאו אותו לומר "לא תודה" למינהלת הליגה.

אבנר קופל הרבה לדבר על המהפכה השיווקית שעשתה המינהלת שלו בכדורסל הישראלי. האמת, עם כל הביקורת שאפשר להטיח במינהלת, בגדול, הוא צודק: הפיינל-פור שמכריע עונה שלמה על חודו של משחק אחד, הוא אולי לא ספורטיבי, אבל מרתק, ההסכם עם ערוץ הספורט מביא את הליגה כמעט לכל בית בישראל, יש ספונסרים, יש מיתוג - אבל הבעיה היא שאין מוצר...

אפילו מנהל השיווק המבריק ביותר אינו תחליף לפס ייצור, וזה של הכדורסל הישראלי כבר שבק חיים מזמן.