מחמיצים את ההזדמנות

מביך הוא תואר שעבר שחיקה מסיבית בשנים האחרונות. רוצים להעליב מישהו? תקראו לו "מביך". זה נהיה עלבון כה נפוץ ואוטומטי, שכבר מביך להשתמש במילה מביך.

אז העדפתי למצוא תואר אחר ל"הזדמנות שנייה", הסרט שהביא לסנדרה בולוק את האוסקר. אולי מפוספס? סטנדרטי? צפוי? מאכזב? אבל מדי דקה של צפייה בסרט עולה התחושה הברורה והמובחנת, שיש לה רק שם אחד: מביך. מביך. מביך.

כל-כך הרבה מבוכה, מאיפה להתחיל? מדובר בזיווג טמא בין "פרשס" ו"ארין ברוקוביץ'". בולוק מגלמת את לי-אן, פרחה מחומצנת ורבת-תושייה, שאוספת לביתה את מייקל, נער שחור ענק וטוב-לב משכונת מצוקה. בעידוד המשפחה הלבנה הנפלאה ובראשה לי-אן, מייקל עולה ופורח, ומתגלה כשחקן פוטבול מצטיין. כלומר, בהתחלה הוא לא כל-כך מבין את המשחק, כי הוא כזה ענק טוב-לב וקצת סתום, אבל כשסנדרה בולוק מתפרצת למגרש (כי היא פלפלית כזאת) וצועקת עליו "תתקוף כאילו אתה מגן על המשפחה!" הוא מציית.

מה מיוחד ב"פרשס"? שהוא נותן קול לדמות שכמעט אף פעם לא מקבלת ייצוג, ודאי לא את מרכז הבמה. הקריינות של פרשס מלווה אותנו לאורך הסרט, אנחנו לוקחים חלק בפנטזיות שלה, אלו שרק היא רואה. לעומתה, מייקל של "הזדמנות" שנייה לא מקבל קול משלו. למרות שהסיפור שלו נשמע מעניין, אנחנו לא עדים למה שמתרחש בראשו של מי שעלה מהתחתית לפסגה. מי שכן מקבלת את הקול בסרט היא לי-אן, סנדרה בולוק. הסיפור מלווה בקריינות שלה, מתעכב על תגובות האמפתיה שלה כלפי המסכנות של האורח, ומסתיים בקלוז-אפ על פניה. התפקיד של מייקל הוא לעשות מבט עצוב ולהגיד "תודה" ומשפטים כמו "אף פעם לא הייתה לי מיטה משלי".

באותה מידה, זה יכול היה להיות סרט על משפחה שמאמצת כלב. אפילו לא היה צריך לעשות יותר מדי שינויים בתסריט. מייקל הוא חד-ממדי וכנוע הרבה יותר מהגיבור של "האצ'יקו". החבר הטוב שלו הוא ילד בן 10, וגם הוא משמש למייקל כמדריך. וגם כשהוא שחקן פוטבול מבוקש, אם משאירים את מייקל רגע לבד, כמו כלבלב תועה הוא חוזר לשכונה הישנה, עם סוחרי סמים שחורים ורעים שגוררים אותו למטה. אפילו התפקיד שלו על המגרש דומה לזה של כלב שמירה - הוא שומר על הקווטרבק (הלבן), והופך לחיה רעה כשמתקרב אויב לבית.

גם פרק הזמן שבו מתמקדת העלילה מדגיש את סיפורה של לי-אן ומאדיר את דמותה. אפשר היה להקדיש חלק מהסרט לשינוי מאזן הכוחות, כשמייקל הופך לכוכב וכבר לא נזקק לעזרתה של האם המאמצת. אבל הסרט מסתיים לפני הפריצה הגדולה, ומתרכז במעשה הטוב של הגיבורה.

אם הרגשתם טיפה לא נוח עם העובדה שהדמויות הטובות בחייה של פרשס (המורה, העובדת הסוציאלית, האח בבית החולים) היו בעלות גוון עור בהיר יחסית, חכו ל"הזדמנות שנייה", שם כל האנשים שעוזרים למייקל הם לבנים, ואילו כל הדמויות השחורות (סוחרי סמים, אם נרקומנית, חוקרת ספקנית, פקידה אדישה) הן שליליות ומזיקות לו.

אפשר לשאול מדוע זה רלוונטי לעשות ספירה של שחורים מול לבנים, הלוא לא כל דמות שחורה או לבנה מייצגת גזע שלם, ולא מדובר כאן בהכרח במשל חברתי, אלא בסיפור פרטי (הסרט מבוסס על סיפור חייו האמיתי של שחקן הפוטבול מייקל אוהר, שאומץ על-ידי משפחה לבנה בדרום ארה"ב). אבל במקרה של "הזדמנות שנייה", יש טעם לדבר על ייצוגים: בסיום הסרט דואגים להבהיר לנו שהשחור הזה מייצג ציבור שלם של שחורים, כשלי-אן מספרת שיש המון נערים כמו מייקל שנהרגים כתוצאה מחיי הפשע בשכונות. כואב לה עליהם, כי אולי גם להם יש כישרון ספורטיבי שיכול היה להוציא אותם משם.

הידד! הסרט אולי על הפנים, אבל מצאנו את סוד היציאה מהגטו: מיומנות פיזית פלוס לבנים עשירים ורחומים שיעזרו לך לטפח אותה. בהצלחה עם זה.

עניין של טעם:

"אקסית במצור"

לא סרט נוראי, בטח מוצלח יותר מ"יום האהבה" או מ"שנה מעוברת". ויש משהו נחמד בלבהות בג'ניפר אניסטון ובג'רארד באטלר, ולתהות מה הלך מאחורי הקלעים. אבל כמו רוב הקומדיות הרומנטיות, גם "אקסית במצור" סובל מחוסר אמינות קיצוני, ואין בו מספיק חשמל שיעזור להשעות את חוסר האמון.

"ערבה בוערת"

טלנובלה שמתחזה לסרט עמוק ואיכותי. סרט שכיח למדי, אלא אם כן תרצו להגיע לקולנוע כדי לראות את שרליז ת'רון בסצנות עירום, שזו למען האמת סיבה די לגיטימית.