חי לו מיום ליום

יש משפחה אחת נורמלית ב"גרינברג", הסרט החדש של נוח באומבך. משפחה עם אבא, אמא, שני ילדים וכלב. רק שהמשפחה הזאת עוזבת אותנו, הצופים, עם תחילת הסרט, כשהיא טסה לחופשה ומשאירה מאחור וילה עם בריכה בלוס-אנג'לס, וגם את שני גיבורי הסרט: את פלורנס (גרטה גרוויג), העוזרת האישית, ואת רוג'ר גרינברג (בן סטילר), האח המתוסבך שמגיע מניו יורק כדי לשמור על הבית, וגם הגרינברג שעל שמו קרוי הסרט.

העלילה, אם כן, נפתחת באיזון שמופר: שגרת יומה של פלורנס שמתערערת. לגרינברג האח ממילא לא היה שום איזון בחייו, אבל פלורנס בת ה-25, שעד כה מיקדה את כל זמנה ותשומת הלב שלה במעסיקיה - טיפלה בסידורים, התיידדה עם הילדים, הוציאה את הכלב לטיולים - נותרת עכשיו אבודה. מהר מאוד מתברר שאין לה בעצם מושג מה היא רוצה לעשות בחייה ואיך. היא יוצאת עם חברה, שוכבת עם גבר אקראי בלי לדעת באמת למה, ובקיצור היא "מחפשת את עצמה" במובן הכי רע של המונח.

אל תוך הריקנות הזאת נכנס רוג'ר גרינברג, מוזיקאי לשעבר, נגר סלש בטלן בהווה, שמתאושש מסוג כלשהו של התמוטטות עצבים שלוותה באשפוז פסיכיאטרי. את השהות שלו בעיר הוא מעביר במחיצת איוון (ריס איפנס), חבר נעורים שעובר משבר משפחתי, ונראה שהוא בעיקר מנסה להשלים עם העובדה שחצה את גיל 40. אם פלורנס, כמו שכבר אמרנו, לא יודעת מה היא רוצה לעשות, גרינברג יודע שהוא רוצה לעשות כלום. הוא מנסה שלא לדרוש מעצמו שום דבר, אבל מציב אינספור דרישות וטענות לכל העולם סביבו.

וכך, הגרינברג היציב שפלורנס עובדת עבורו מוחלף בגרינברג הכי לא יציב שיכול להיות. רוג'ר מתחיל איתה ומתחרט, מבקש את עזרתה ואז מגרש אותה, ואם זה לא מספיק גרוע, אז גם הכלב המשפחתי נהיה חולה.

הבלגן הפסיכולוגי של גרינברג ובעיקר של פלורנס יוצר סרט מוצלח ומהנה לצפייה. סרט חכם, ולפעמים מצחיק, שמדברים בו כמו שמדברים במציאות, והוא גם אכזרי כמו המציאות, אבל בכל זאת נותן תקווה. "גרינברג" לוקח סביבה עשירה וזוהרת ופורט אותה לפרוטות אפורות של יום-יום. הוא שטוף באור מסנוור, אקראי, של העולם האמיתי (באדיבות הצלם האריס סאבידס), ובכל זאת יש בו פיוט ויד מכוונת.

גם השחקנים מצוינים. גרטה גרוויג נהדרת (ובלי קשר, יפהפייה ממש), ריס איפנס חמוד. אבל ההפתעה הגדולה היא בן סטילר שמצחיק כשצריך ורך כשצריך, ובעיקר, בניגוד לרוב סרטיו האחרים, לא נראה ומתנהג כל הזמן כמו בן סטילר.

ועם זאת, ולמרות שהדמות של סטילר מעניינת, בסופו של דבר היא גם זו שקצת מחבלת בסרט עם התקדמותו. גרינברג, שנכתב במקור כגבר בתחילת שנות ה-30 לחייו, הפך בעקבות הליהוק של סטילר לגבר בן 41. מטבע הדברים, קשה יותר לסלוח לגבר בן 40 וקצת כשהוא מתעמר באישה צעירה, וגם קשה יותר להאמין שמצבו ישתפר בעתיד.

נכון אמנם שמאוד נוח להבין את חולשותיו של גרינברג כשהוא לבד, או כשהוא מנסה להתמודד עם אחיו הכועס, או עם אקסית שמתה להיפטר ממנו (ג'ניפר ג'ייסון לי, שותפה לכתיבת התסריט, בהופעת אורח), אבל ככל שהעלילה מתקדמת, והמשבר שלו מחריף, זה הופך לקשה יותר ויותר. כשגרינברג הולך ומתחרפן על חשבון האנשים טובי הלב שמקיפים אותו (ועם או בלי קשר, זה גם השלב שבו הוא מתנהג יותר כמו בן סטילר שאנחנו מכירים), מתעלל בחברו הסובלני איוון, או בפלורנס שמאוהבת בו - כבר כמעט שאי אפשר להישאר לצדו.

ואחרי כל זה, ולמרות שנראה כאילו פלורנס יכולה למצוא מישהו יותר מוצלח ממנו, לנו, הצופים, לא נותר אלא להבין שהיא וגרינברג בעצם דומים מאוד ומתאימים: שניהם תקועים בין הרצון להכיר את עצמם לפחד להגדיר את עצמם. הוא יכול ללמד אותה שהדברים שאתה עושה הם לא מי שאתה. היא יכולה ללמד אותו איך להיות פחות מניאק. "גרינברג" הוא סרט טוב מפני שהוא מספר על אנשים שרוצים להיות טובים. ובשורה התחתונה, זה כל מה שצריך בשביל שהדברים יעבדו. בחיים וגם בקולנוע.