השדים השקופים

כשהייתי ממש קטן, הייתי רודף אחרי אחותי הגדולה והחברות שלה לכל מקום. אחותי ניסתה כל טריק אפשרי כדי לחמוק ממני, אבל אני הייתי די עקשן ועקבי. בסוף, כדי להפחיד אותי, אחותי אמרה לי שאסור לי ללכת אחריהן, כי יש שם שדים.

כן, בטח... אמרתי, אין שם שום שדים, בחיים לא ראיתי אותם. ואז הביאה אחותי את הברקת חייה. "נכון", היא אמרה, "אתה לא רואה אותם כי הם השדים השקופים, הם תמיד שם, אבל אי-אפשר לראות אותם".

אחותי הצליחה. לא רק שהפסקתי לרדוף אחריה - השדים השקופים עקבו אחריי במשך תקופה ארוכה לכל מקום, הם היו בכל חדר, מאחורי כל שיח ובכל חלום. ואי-אפשר היה לראות אותם.

מאז עבר הרבה זמן, ואני עדיין משוכנע שהם קיימים. הם נמצאים מאחורי כל ארגון, עסק או בן אדם, והם הרבה יותר מפחידים מכל מה שאחותי היתה יכולה לדמיין.

אם הכל היה שקוף, היינו רואים עולם שונה לחלוטין מזה שדמיינו. אם היינו מבינים איך עסקים עובדים, לא היינו מוכנים לעשות איתם עסקים. אם חברות הסלולר והבנקים וחברות הביטוח היו רוצים שדברים יהיו שקופים - תאמינו לי שהם היו יכולים להסביר לכם את זה במילים פשוטות.

לכאורה, כולנו נגד הרמאויות והשקרים, אבל אתם מבינים? השקרים הקטנים ואפילו הגדולים הללו בונים כל עסק, ובמידה רבה גם כל מערכת יחסים. תכניסו שקיפות לתוך המשוואה הזאת - והכל קורס כמו מגדל קלפים.

שקיפות, ממש כמו זכוכית, היא עסק מאוד מאוד עדין ושביר. רוב העסקים לא באמת מעוניינים שתדעו מה המודל העסקי שלהם, ממה הם באמת מרוויחים וכמה, וגם אתם לא רוצים לדעת, כך שברוב המקרים שני הצדדים יוצאים נשכרים.

כמעט לכל עסק יש שד שקוף, שחי ומשגשג כתוצאה מהעובדה שעובדים בו בני אדם, ובני אדם לעולם אינם מושלמים. בכל עסק יש עצלנים, רשלנים, עובדים שרוצים לדפוק את המערכת מבפנים ומושחתים. בכל עסק יש פער בין מה שהלקוח יודע לבין מה שבעל הבית יודע.

יש פתגם שאומר: אם אתם באמת אוהבים מסעדה מסוימת - לעולם אל תיכנסו אל המטבח שלה. למה? כי אז תגלו את האמת. הסטייק נפל על הרצפה ומשם למחבת, הטבח שכח לשטוף ידיים כשיצא מהשירותים, ויש עכברים במטבח. עובדות אלה נכונות כמעט לכל מסעדה בעולם, ויחד עם זאת כולכם תהיו ממש מזועזעים כשרפי גינת יגלה לכם את זה.

הקסם של החיים הוא בכך שאנחנו לא ממש מעוניינים לדעת איך דברים עובדים. קוסם טוב לעולם לא יגלה את הקסם, ולא משנה כמה תתחננו - כי באותו רגע הוא יאבד את הפרנסה, ואתם את העניין.

אם בעולם היתה שקיפות, היינו חייבים להודות שמלחמה היא דבר איום הגורם לאנשים להוציא את החיה שבהם, ולא היינו יכולים להעמיד חיילים למשפט צבאי על התנהגות טבעית, ברברית אך אנושית.

אנחנו מסרבים להודות שאנחנו מעדיפים קואליציות יציבות על פני אוכלוסייה יצרנית, ובוחרים להאשים את החרדים בכך שהם לוקחים את מה שהם יכולים. אנחנו מסרבים להודות שאנחנו מכורים לצריכה, ומאשימים את יצרני הפרסומות.

אנחנו רוצים מחירים זולים על סחורות, ולא מוכנים לשלם יותר כדי שנהג המשאית לא ינהג במשמרת של 10 שעות על הכביש. אנחנו יותר בעניין של הצטדקויות, ועדות חקירה והתחמקות מאחריות. כי אם היתה שקיפות, האחריות היתה של כולנו - ואז מה היינו עושים עם זה?

מתי אנחנו באמת קופצים עם העניין של השקיפות? בשעה שבה החברה נכנסת למשבר: מטוס מתרסק, מסמרים בחלב, הבלמים של הרכב לא עובדים, הבוס הטריד מינית או החבר’ה עשו קופות על הנוסטרו.

בכל ספר כללים של התמודדות עם משבר תמיד יופיע כלל השקיפות. זו השעה שבה מתייצב היועץ לענייני משברים ואומר להנהלה שהציבור מצפה לשקיפות. אבל יש להבדיל בין מבט ישיר למצלמה לבין חשיפת הדרך שבה העסק עבד באמת. כולנו יודעים שזה קשקוש - הוא בסך-הכל פותח לנו חלון קטן ומראה לנו "בשקיפות" את המידע המחמיא לו ביותר לאותה שעה. זה בסדר, כי מבחינתנו אנחנו לא באמת רוצים שקיפות, אנחנו רוצים את הראש של מישהו תלוי על עמוד גבוה - אם אפשר, את זה של המנכ"ל.

מכל המילים הטרנדיות של עולם הניהול, אני הכי שונא את השקיפות. יחד עם "חדשנות", "מצוינות", "קישוריות" ועוד חברות לז’אנר, גם השקיפות היא עוד דרישה כמעט בלתי אפשרית, ויש בה גם משהו יוצא דופן - שקיפות היא התכונה היחידה שאנחנו ממש, אבל ממש לא רוצים. לא כעסקים, לא כלקוחות.

ועל מי שמבקש שקיפות יש פתגם שאומר: היזהר במה שאתה מבקש, אתה עלול לקבל את זה.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי למיתוג ושיווק. הטור מופיע בגיליון מאי של "ליידי גלובס".