מדורת ההבלים

בעיני רבים, תוכניות הריאליטי הן ערימה של טמטום משווע. בעיני אחרים, מדובר בשעשוע לגיטימי שמאפשר למוח להתרוקן מענייני היום, בטרם נמלא אותו בטרדות המחר.

אפילו אני, שמתיימר לייצג את הצד האחרון בוויכוח הפילוסופי המרתק הזה, לא יכול לסנגר על תוכניות כמו "מהדורת השבט", תוכנית שסלבריטאית במשקל נוצה, שתוכנית הבוקר של ערוץ 10 בהנחייתה מוציאה שם רע אפילו לז'אנר החבוט הזה, ומארחת בה את אלה שמבקשים להילחם בכוח על עוד 15 שניות של תהילה בכדי לצרפן ל-15 הדקות שהיו נחלתם בשבועות האחרונים.

אם לנסח את הטענה המרכזית נגד "מהדורת השבט": צפייה בתוכנית היא הקו המתוח המבדיל בין טמטום מודע לעצמו - שבעיני רבים הוא מזור לענייני דיומא מטרידים, לבין אשכרה מטומטמים אמיתיים, כאלו שמוצאים טעם בצפייה בראיונות עם "המודחים" מ"הישרדות אולסטארס".

מאחר שמדובר התוכנית ראשונה לעונה, אני מנוע מלתת לה ציון: יכול להיות שעדן הראל תוציא מעצמה משהו שעוד לא ראינו, יכול להיות שיתברר שהמודח התורן הוא סוג של סוקרטס בבגד-ים. מצד שני, לא הייתי בונה על זה.

של מי אתה, ילד?

"א-דורה, הילד המת והאמת", א' 22:30, ערוץ 1

לפני שניגש לנושא הטעון, אי-אפשר שלא להתרשם מהניסיונות הכנים של ערוץ 1 לנצל את הפופולריות של שידורי המונדיאל כדי להתחבב על הצופים עם מיטב התוכניות שיש להם להציע, גם כאשר מדובר בשידור חוזר של אחד התחקירים שנדמה כי נאמר כבר הכל אודותיו.

מוחמד א-דורה, זוכרים? הילד הפלסטיני שנצמד לאביו בפחד בעת חילופי הירי בין צה"ל לכוחות המשטרה הפלסטינית ושנורה למוות מול עיני המצלמה. אפילו מי שגדל באזור הזה, רווי השנאה והמראות הקשים, לא יכול היה שלא להצטמרר לנוכח התמונות של ילד מפוחד שמבקש מקלט בזרועות אביו - ומוצא שם את מותו.

ואם אפילו לנו, שנפשנו כהתה מהסכסוך, נצבט הלב, תארו לכם מה חוללו התמונות האלה באירופה, וכאן בעצם התחילה הסאגה המשפטית-ציבורית.

ממרחק של זמן, ההתעסקות בעניינים כמו זוויות ירי נראית מטופשת להחריד: בהנחה שאף אחד לא כיוון את נשקו כדי להרוג את הילד, מה זה משנה מי היה אחראי לירייה הקטלנית?

אפילו מלחמת הגירסאות בין חוקרים ישראלים, פלסטינים ואנשי הטלוויזיה הצרפתית שתיעדו את המקרה, נראית במבט לאחור כמו התעללות בגופה.

א-דורה היה לסמל בעיני העולם הערבי לאכזריותה של ישראל - ואולי גם בעיני העולם המערבי, זה שבסופו של דבר, אם נרצה בכך או לא, יכריע את הסכסוך.

מבחינתו, אין טעם אפילו בוויכוח מי ירה את הירייה הקטלנית. הוא אינו מכיר בחוקיות השליטה הישראלית על אוכלוסייה פלסטינית, ולפיכך, כל מה שקורה - קורה באשמתנו.

אפשר להסכים, אפשר לטעון ההפך, אבל הניסיון לעסוק בבליסטיקה ובפתולוגיה במקום שבו הוויכוח הוא אידיאולוגי נדון מראש לכישלון.

כך או כך, הסרט מצליח, אפילו בשידור חוזר, לזעזע - גם אם הרשומון שהתפתח בעקבותיו נראה במבט לאחור מופרך.

בחזרה לעתיד

"ההחלטה של הלייף", א' 21:00 יס דוקו

במשפט אחד: זהו סיפורן של נערות שנכנסו להריון והחליטו לשמור עליו ולהפוך לאמהות בגיל שבו רוב בנות גילן עסוקות בלימודים לבחינות הבגרות.

הנחת המוצא של הצופה הנאור היא שהבנות האלה הורסות את חייהן ודנות את עצמן ואת ילדיהן לחיי אומללות. אבל הנה גם תזה אחרת: בהנחה שלצעירה ההרה יש פוטנציאל - הרי שהיא תהיה בגיל 25, למשל, אמא לילד בן 8. היא תוכל ללמוד ולרכוש השכלה, לפתח קריירה מקצועית, אפילו לשוב למעגל הדייטים כשגזרתה עדיין טובה ותקתוקי השעון הביולוגי שלה לא מחרישים את כל הווייתה.