התינוקות לא גונבים את ההצגה

הסרט "בייביז" מתאר את השנה הראשונה בחייהם של 4 תינוקות במקומות שונים ברחבי העולם: ארה"ב, טוקיו שביפן, נמיביה ומונגוליה. כמעט ללא מילים, הסרט מציג שלבים מקבילים בהתפתחות 4 התינוקות: משחקים, אמבטיה, חיות מחמד, משפחה, זחילה ועמידה. בסופו של דבר, אם מדובר בתינוקת בלונדינית שמצוידת במיטב הגאדג'טים ההתפתחותיים וצמד הורים שטופי תורות ניו-אייג' בסן פרנסיסקו, או בתינוקת שחורה בת שבט אפריקני שלוגמת מים משלולית, כל התינוקות עוברים את אותן חוויות בסיסיות, ולכולם, לפי הסרט, יש חיים פוטוגניים ומלאי אהבה.

"בייביז" הוא סרט טבע, שמושאיו הם בני אדם. והבעיה עם סרטי טבע היא שלעתים קרובות הם מנסים לכפות פרספקטיבה אנושית, ערכית, על הטבע האדיש. רומזים שיש לנו משהו ללמוד מהטבע על אושר ועל סדר. וזה לא נכון, לטבע אין ערכים, אין לו רצון. הוא לא מספר לנו סיפור. את הסיפור אנחנו אחראים לחבר בעצמנו, מבלי להעמיד פנים שהוא קיים מחוץ לנו.

אין שום רע בכך ש"בייביז" משתמש בעריכה סלקטיבית כדי להפוך לסרט מעניין יותר. להיפך, זה מה שמבדיל אותו מסרט ביתי ממוצע. אלא שהעריכה הסלקטיבית הזו לא רק הופכת את הסרט לנעים יותר לצפייה, אלא גם מציגה בפנינו, אמנם בעקיפין ובעדינות, רעיון שקרי שמתיימר לנבוע מהמצב ה"טבעי" של התינוקות.

"בייביז" הגיע מצרפת, המדינה שהביאה שניים מסרטי הטבע המצליחים של השנים האחרונות, "ציפורים נודדות" ו"משפחת הקיסרים". כמו בייביז, גם שני הסרטים האחרונים השתמשו בעריכה ובפסקול כדי למסגר את הטבע בעלילה ליניארית (משפחת הקיסרים כלל גם דיבוב בלתי נסבל שייחס קולות ורגשות אנושיים לפינגווינים החפים מפשע).

וכמו סרט טבע טיפוסי, "בייביז" מנסה לכפות משמעות על האובייקטים שלו, ולהציג את הטבע כמשהו יפה וטוב כשהוא לא בהכרח כזה. וגם המין האנושי הוא לא בהכרח כזה.

"חוגג את החיים"

אפשר לקרוא למה שנעשה ב"בייביז" כמשל נטורליסטי: היתלות במצוי כהצדקה לרצוי. יוצרי הסרט ערכו קטעים ספציפיים מתוך עשרות אלפי שעות של צילומים, כדי להדגיש את הדמיון בין התינוקות, ומשם לרפרר לאיזה אידיאל של חוויה אנושית קולקטיבית. מעין "כל התינוקות חמודים ולכן כולנו אותו דבר והעולם טוב ביסודו". אבל בעולם יש אנשים טובים ויש אנשים רעים, ויותר מזה, לא כולם אותו דבר.

אם היו משתמשים במבוגרים ממקומות שונים בעולם במקום בתינוקות, ומשווים בין שגרת יומם, אפילו ללא מילים, יותר צופים היו מזהים את השקר שבתזה של הסרט. השימוש בתינוקות עוזר להשוות את השקר הזה, ולכן הבחירה בתינוקות היא פיתרון קל ואפילו זול.

בניסוח כללי אפשר לומר שהסרט הזה "חוגג את החיים". אני לא חושבת שצריך לחגוג את החיים, גם כי לא בטוח שהחיים ראויים לחגיגה הזו, וגם כי רוב הניסיונות לעשות את זה מסתיימים בשקר. בחיתוך תמונה סלקטיבי מאוד שמשאיר את הרוב בחוץ, בהתעקשות דוגמטית לצמצם את המבט. יש כאן יומרה להפוך את המציאות עצמה (כפי שהיא בלי קישוטים, או לפחות כך הסרט מציג את זה) לפנטזיה. במה חיים של תינוק שונים מחייו של אדם בוגר? האם יש בהם פחות תסכולים, פחות פחדים, פחות כאב? בכלל לא בטוח.

אבל הסרט מבוים מנקודת מבט נוסטלגית של אדם בוגר שרואה בחיי התינוק פלא מתמשך, בהתפרצות תסכול של תינוקת אפיזודה קומית, בהתפלשות בשלולית מלאת זבובים פסטורליה, וכנ"ל לגבי התפרצות אלימות או ריב בין אחים. הכול מקושט בצבעים עליזים, וכפי שההפרשות, חלק מרכזי בחייו של כל תינוק, נעלמות כאן, כך גם ההיבטים הפחות קלים לעיכול של החיים.

לזכות הסרט ייאמר שהוא לא דוחף את התזה הזו לגרונות הצופים אלא מאפשר להם ליהנות מהתיעוד גם בלי להפנים את המסר שעשוי לנבוע מתוכו.

האטרקטיביות של התינוקות (במיוחד התינוק המונגולי, שמסתמן כפייבוריט של הקהל) בשילוב הביצוע המיומן והאורך הצנוע בהחלט הופכים את "בייביז" לחביב לצפייה, גם אם חסר אמירה בעלת ערך.

"בייביז". צרפת 2010. 79 דקות. במאי: תומס בלמז

עניין של טעם:

"הולכים רחוק"

קומדיה רומנטית עם קאסט חינני (חוץ מג'סטין לונג. מה הקטע איתו? למה הוא עדיין מצליח?) וגיבורה מעוררת הזדהות (דרו ברימור), שינוי מרענן לעומת הרווקות הלחוצות וחולות השליטה (קת'רין הייגל) או הדמויות הבהמיות שמופיעות על תקן "אחת מהחבר'ה" (קייט הדסון) בז'אנר לאחרונה. הבעיה היא רק שהסרט לא כל כך מצחיק.

התרחקו מ:

"קראטה קיד"

בניגוד לצוות לעניין למשל, קראטה קיד מדגים איך לעשות את כל הטעויות האפשריות בשחזור קאלט משנות ה-80.