גם החקלאים הם קורבנות גלנט

בשבועות האחרונים - בעקבות פרשת גלנט - התחדש העיסוק התקשורתי בסוגיית הקרקעות החקלאיות. הפרשה עוררה שוב את הדיון הציבורי בסוגיה: "למי שייכת הקרקע החקלאית במדינת ישראל?"

המתראיינים השונים בתקשורת ניצלו את ההזדמנות לתקוף את המגזר החקלאי, תוך הפגנה מצערת של בורות מוחלטת. מדבריהם, התדמית המצטיירת של מגזר שלם של חקלאים היא של נצלני קרקעות, עושקי נכסי ציבור.

דווקא על רקע פרשת גלנט, חשוב לשים את הדברים על דיוקם ולהביא את הפרטים שהתקשורת, בחיבתה לפרובוקציה שנוצרה, שכחה להזכיר.

במדינת ישראל 830 יישובים חקלאיים. יותר מ-75% מהם פרוסים בפריפריה. כולם יושבים על קרקע לאום - חלק מן היישובים, אלה שרכשו אדמותיהם באמצעות קרן-קיימת עוד לפני קום המדינה, נמצאים במעמד משפטי מעט שונה שלא אכנס אליו; אך בשורה התחתונה כל היישובים החקלאיים יושבים על אדמת מינהל מקרקעי ישראל במסגרת חכירה.

חוזי החכירה האלה עוקפים את בעיית הבעלות אשר נותרת בידי המדינה. יצוין כי ישראל היא המדינה המערבית היחידה שבה 93% מהקרקעות נמצאות בבעלות ציבורית. כיוון שהבעלות נותרת בידי המדינה, הזכויות של החקלאים בבתי המגורים והשטח הקהילתי הקרוי "שטח המחנה" של הקיבוץ או המושב, אינן מעוגנות באופן מסודר.

מי ש"תפסו" טרמפ על פרשת גלנט כדי לנגח את המגזר החקלאי, שכחו לציין שהחקלאים בישראל נמצאים במצב שאין שני לו בעולם: העובדה כי הם נעדרי בעלות על הקרקע שאותה הם עובדים ובה הם חיים, הופכת אותם לתלויים בחסדיו של יו"ר מינהל מקרקעי ישראל, שהוא פקיד מדינה.

עבור מרבית היישובים, חוזי החכירה שעליהם הם חתומים הם חוזים ל-3 שנים, "בני רשות". דהיינו, מינהל מקרקעי ישראל מחליט אם לחדשם או לא, יהיו שיקוליו אשר יהיו.

עבור מעטים מהם (120 בסה"כ) קיימים חוזי חכירה מסודרים לדורות, אך אלה מכילים סעיפים דרקוניים, ביניהם סעיף 18 א', המאפשר לפנות חבר קיבוץ תוך 90 יום מביתו ומאדמתו.

הבעיות שנובעות ממבנה זה רבות מספור. למשל, בקיבוץ ובמושב אסור על-פי חוזי החכירה (הקצרים או הארוכים) להשכיר לאנשים חיצוניים דירות או חדרים. אחת הבעיות הנפוצות היא שהשטח החקלאי מורכב ממספר נחלות, כך שמספר הנחלות אינו תואם את מספר התושבים, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם חוזי החכירה.

הסיבה למצב היא שחוזי החכירה אינם נותנים מענה לשינויים במספר התושבים. יישוב שהחל עם 50 משפחות, ייאלץ להסתפק ב-50 נחלות רשומות גם אם ברבות השנים גדלה אוכלוסייתו ל-100.

המצב האבסורדי גורר אי-אילו ניסיונות התמודדות יצירתיים. במקרה של משפחת גלנט התקבלה זו לחברות במושב עמיקם, אך ללא נחלה. התסבוכת, עכשיו מהמפורסמת בתולדות המדינה, נולדה מניסיון להסדיר את הנחלה בדרך עקומה.

המחלוקת הגדולה בנושא הקרקעות טמונה סביב שיטת ההיוון של הקרקע, שעל-פיה יוכלו המתיישבים לרכוש ולרשום את דירתם הפרטית על שמם. ברפורמה הקרקעית שקידם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כל בעל דירה עירונית יכול היום לרשום את דירתו תמורת תשלום סמלי.

בעוד שבערים הרפורמה הושלמה, בהתיישבות העובדת אנשים נתבעים לשלם סכומים אסטרונומיים רק כדי לרשום את דירתם על שמם; וזה אבסורד מוחלט.

השמאי הממשלתי אף הגדיל לעשות והציע להוביל מהלך הפרטה מרחיק לכת, שיביא בסופו של יום למכירת הקרקע החקלאית לכל המרבה במחיר. משמעות הדבר היא - מעבר לכך שייתכן כי מי שחיו ועבדו את הקרקע במשך דורות לא יוכלו לרכוש את הקרקע וזו תיפול לידי 20 המשפחות העשירות בארץ - שהשטחים הללו יפסיקו להיות שטחים ירוקים ומעובדים.

אי-הוודאות שבה שרויים החקלאים, אי-ודאות הנובעת מהיעדר הכרעה בסוגיית הבעלות על הקרקע, היא תוצאה של הפקרות רבת-שנים, שפרשת גלנט היא רק אחת הספיחים שלה.

הגיע העת שממשלת ישראל תתעשת, תפתח בדיאלוג אמיתי עם המגזר ההתיישבותי ותסייע לנפץ אחת ולתמיד את התדמית הנצלנית שיצאה בחוסר צדק משווע למגזר זה.

הסדר כזה יפוצץ אחת ולתמיד את סיפורי ה'אלף לילה ולילה' על "מטמוני הנדל"ן" וישמור על האינטרסים הלאומיים והאנושיים כאחד.

* הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל.