ברכת הכהנים הגדולה

ב-1970 זכה ג'ון ווין בפרס האוסקר, בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר, על תפקידו ב"אומץ אמיתי". בעוד עשרה ימים יתמודד ג'ף ברידג'ס, על אותו הפרס, בזכות אותו התפקיד. ולמרות זאת שניהם מגלמים שתי דמויות שונות לחלוטין, ומעניין לבחון דרך זה את יחסי הכוחות בין שחקן לבמאי: מה קורה כשהשחקן שלך הוא הדמות הדומיננטית ביצירה - או אז נוצרת יצירה שכולה ג'ון ווין, ומה קורה כשהבמאים שלך הם הדמויות הדומיננטיות ביצירה - או אז נוצרת יצירה שכולה האחים איתן וג'ואל כהן.

אין צורך להציג את האחים כהן, שהביאו לעולם יצירות מרשימות כמו "ארץ קשוחה", "ביג ליבובסקי", "רציחות פשוטות", ועוד. מה שברור הוא שלא משנה באיזה ז'אנר קולנועי הם עוסקים הם נותרים מספרי הסיפורים הטובים ביותר בשכונה. התחושה בעת הצפייה בסרטיהם, כולל "אומץ אמיתי", שאתה יושב לאור מדורה, וזקן השבט, מכניס אותך אל עולמות שבלעדיו לעולם לא היית חושב עליהם. רק במקרה, הפעם, מדובר בעולם המערבונים, אבל זה שולי לחלוטין, כי הסיפור קיים, התפאורה מוצבת, הרגשות טעונים, ואפשר לצאת לדרך.

רגע קפוא ומקפיא

ואכן, "אומץ אמיתי" הוא סרט מסע, לא רק עבור הדמות הנשית הראשית בו, אלא גם עבורינו הצופים: מסע בזמן אל ז'אנר קולנועי שנדמה ששכחנו ממנו, מסע שבו נתחבר אל דמויות קולנועיות שאינן חולקות עמנו סולם ערכים, ומסע בעקבות הצדק. אבל כדאי שכל המילים הללו לא יבהילו אתכם, כי בסך-הכול מדובר בסרט מהנה מאוד, שזורם בדיוק כמו הנחלים והיבשות שיחצו גיבוריו.

במרכז הסרט עומדת צעירה, בגילומה המרשים של היילי סטיינפלד, בת 15, שמועמדת לאוסקר על משחקה בסרט זה - שאביה נרצח על-ידי פושע, והיא תעשה הכול כדי למצוא אותו ולהביאו לדין. היא מתחברת אל מרשל מקומי, בגילומו של ג'ף ברידג'ס, שלמרות תפקידו כחלק מאכיפת החוק, הקשר בין מעשיו לבין שמירה על חוק, הוא מקרי לחלוטין. לשניים מצטרף גם איש הטקסס ריינג'ר, בגילומו של מאט דיימון, שמנסה לתפוס את הפושע על רצח אחר שביצע.

אין ספק שתפקידי הנערה, הרוצח, ואיש הטקסס ריינג'ר, מרשימים בביצועם, אבל האחים כהן שמים את כל יהבם על שני דברים: הנופים הנהדרים בהם הם מצלמים, נופים המייצגים הן את המרחקים שהם עוברים אבל גם את מוטיב הזמן ועונות השנה, וכמובן תפקיד המרשל, שברידג'ס כה מיטיב לעשות אותו, ובעצם כמו כל אחד מפרטי התפאורה המייצגים תקופה בזמן, כך גם הוא, בהתנהלותו, בגישה שלו, בכבוד, ובחופש האינסופי, מייצג תקופה שכבר מזמן חלפה. ישנו רגע אחד בסרט, רגע אחד שבו שני הדברים הללו מתחברים לאחד, רגע בו המרשל, יחד עם הצעירה, ממתינים, ישובים על סוסיהם, לא זזים, כשהשלג עוטף אותם, והם מחכים לאורח לא קרוא שיגיע. שם ברגע הזה, בתנומה, בחוסר המעש, במתח הנבנה, נגלית גדולה של במאים, שמצליחים לשים חותמת בכל יצירה שעוברת תחת ידיהם.

"אומץ אמיתי", בימוי: האחים איתן וג'ואל כהן, ארה"ב, 2011

אפשרי: "ברוכים הבאים לריילי"

קריסטין סטיוארט, שהפכה לכוכבת-על בקרב הצעירים בזכות משחקה ב"דמדומים", מגלמת חשפנית צעירה שנלקחת אל ביתם של זוג שהבת שלהם מתה, והם מנסים דרכה לאחות את פצעיהם. המשחק בסרט מצוין, ( אבל בהיסטוריה של האמנות בכלל, והקולנוע בפרט, עסקו כה רבות במקומו של הבן הנעדר, שחייבת להיות ביצירה תשוקה מסוג אחר, שלא קיימת בסרט הזה, וחבל.

בימוי: ג'ייק סקוט