הדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר

סיסמאות שטוחות ופופוליסטיות הן, כנראה, בין הדברים הגרועים שיכולים לקרות לתחום של אחריות חברתית. סביר להניח, שגם אתם - אנשי עסקים ומנהלים בכירים - נפלתם למלכודת פתאים, שבאמצעותה גורמים בעלי רצון טוב ולב אוהב מנסים להטיל עליכם מסים נוספים, שאמורים להפוך גם אתכם לבעלי רצון טוב ולב אוהב.

על זה כבר נאמר, שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. כדי שהחברה האנושית תתנהל טוב יותר, תהיה הגונה יותר ותבטיח את קיימותה לטווח ארוך, היא צריכה להשתנות מהיסוד ולא להשלות את עצמה, שתרומות ופילנתרופיה יפתרו את בעיותיה.

צדקה אולי מצילה ממוות, אבל היא לא הופכת את העולם למקום טוב יותר באמת. זה נכון עוד יותר כשעסקים וארגונים תעשייתיים שנויים במחלוקת הופכים את הצדקה לכלי שרת של יחסי-ציבור, ומנסים למכור תדמית של אנושיות, שאין לה הרבה קשר אל המציאות הקשה.

דוחות חברתיים (או דוחות קיימות, דוחות אחריות חברתית - וכל שם אחר שבוחרים לתת לדוחות כאלה) הם אחד הכלים האופנתיים למכירת התדמית החיובית. האופנה הזו לא הומצאה בישראל. אבל כשהחלו להתפרסם דוחות כאלו בעולם, התברר שכדי שאפשר יהיה ללמוד מהם משהו מהותי על התנהלות החברות, יש צורך לגבש מסגרת בסיסית של מדדים ונתונים, שחייבים להיות כלולים בהם. כי בלעדיהם הדוחות הם רק חוברת פרסומית.

ואכן, מספר מסגרות כאלו פותחו בעולם על-ידי גורמים שונים. אחת המסגרות, שזכתה להכרה רחבה ונמצאת תחת פיתוח ועדכון מתמשכים, היא יוזמת GRI - יוזמת הדיווח הגלובלי. מספר החברות הנעזרות במדריכי GRI הולך וגדל, וראוי לציין שמנהלי יוזמת GRI פועלים במרץ כדי ליצור סינרגיה עם ארגונים ויוזמות בינלאומיים אחרים, המבקשים לתרום להתנהלות טובה יותר של ארגונים (פרטיים, ציבוריים, ממשלתיים וכו').

עם זאת, חשוב לזכור כי זו יוזמה וולנטארית, שמדברת בשפה גנרית, שהתאמתה המלאה למדינות ספציפיות איננה מובנת מאליה, וספק אם היא מעשית ואפשרית. רבות מהחברות שבוחרות לכלול בדיווח שלהן התייחסות להנחיות GRI, כוללות בו גם התייחסויות להנחיות אחרות (מקומיות או בינלאומיות) של דיווח חברתי-סביבתי.

גם חברות ישראליות החלו לפרסם דוחות חברתיים, חלקם - בהתאם להנחיות GRI. אלא שעתה מתברר, כי בכנסת ישראל נדון רעיון לשנות את חוק החברות הממשלתיות, ולחייב אותן בחקיקה לפרסם דיווח חברתי-סביבתי על-פי הנחיות GRI. יוזמי הרעיון מתעלמים מהנחיות רשות החברות הממשלתיות, שכבר מחייבת את החברות לפרסם דיווחים סביבתיים חודרניים למדי. הם מתעלמים גם מתהליכי רגולציה אחרים, שתורמים לשקיפות רבה יותר של חברות ציבוריות.

לדיווח חברתי אין זכות קיום בפני עצמו. הדיווחים מיועדים לקדם שקיפות ולקיחת אחריות. שכרה של היוזמה האמורה עלול לצאת בהפסדה. ראשית, GRI איננה המסגרת היחידה, וגם לא בהכרח הטובה מכולן. שנית, לא תמיד הדשא של השכן ירוק יותר, ולא כל העתקה של יוזמות מחו"ל היא ראויה. במיוחד נכון הדבר כשמדובר בתקינה של הליך דיווחי, שאם רוצים לעגנו בחקיקה, ראוי לעשות זאת באמצעות מכון התקנים, שבו מיוצגים הגורמים הרלבנטיים, שיודעים ומוכנים להשקיע זמן, ידע ומשאבים, כדי ללמוד, לנתח ולגבש את התקינה הטובה ביותר למשק הישראלי.

הדיווח החברתי, כמו תחומים אחרים של אחריות חברתית, מוצף בסיסמאות שטחיות ובז'רגון קליט, קליל ונחמד, שיותר משהוא אמור לפתור בעיות מהותיות, נועד לעשות רושם טוב על הזולת. בתקינה אין ולא צריכים להיות קיצורי דרך. אם ישראל מעוניינת ברגולציה של דיווחים חברתיים וסביבתיים, עליה לעשות זאת בדרכים הנכונות ולא בחקיקה זריזה של תחום שמעטים הח"כים שמבינים את השלכותיו המלאות.

הכותבת היא יו"רית הוועדה הטכנית של מכון התקנים לת"י 10000, התקן הישראלי לאחריות חברתית