ישראל - "אומת ספורט" גרועה?

אחרי שנבחרת הכדורגל של אורוגוואי השלימה בחודש שעבר את הזכייה ה-15 שלה בקופה אמריקה (שהצטרפה להעפלה שלה שנה קודם לכן לחצי גמר המונדיאל בדרום אפריקה), שוב נשלפו הקביעות הרגילות. הקביעות על כך שמדובר ב"אומת ספורט" וכי אורוגוואי היא הוכחה לכך שתרבות ספורט תחרותית יכולה להתקיים במדינה בת שלושה מיליון וחצי תושבים.

האמירות הללו, שכוללות כמעט כל מדינה קטנה שמייצרת הישג עולמי, דוגמת סלובניה, ליטא וכו', מתרחשות לרוב בעיקר כדי להעצים את חוסר ההצלחה של הספורט הישראלי. אבל האם יש בהן ממש? האם ניתן להגדיר את אורוגוואי כאומת ספורט? האם גם יריבתה בגמר הקופה אמריקה, פרגוואי, היא כזו? והאם אנחנו עד כדי כך גרועים בהשוואה לאותן "אומות ספורט"?

חלק 1: למה הספורטאי הישראלי כושל נגד השעון?

***

אין ספק שהצלחה בענף הספורט הפופולארי בעולם מעניקה למדינות המציגות נבחרות כדורגל המגיעות לשלבים הגבוהים של הטורנירים הבינלאומיים ומייצאות שחקנים רבים לליגות הבכירות, נקודות זכות בעת שעולה לדיון השאלה. עם זאת, כאשר הספורט מתרכז בענף אחד ובמגדר אחד, לא בטוח שניתן להגדיר מדינה כזו כמעודדת פעילות ספורטיבית ובעלת תרבות ספורט עשירה.

שימו לרגע את הכדורגל - הענף הפופולארי בעולם - בצד. מה נשאר מאורוגוואי? למרות שהשתתפה ב-19 משחקים אולימפיים השיגה 10 מדליות בלבד - המספר הכי נמוך בעולם (להוציא את לוכקמבורג הקטנה) ביחס למדינה עם כל כך הרבה הופעות במשחקים. אפילו שבע המדליות של ישראל ב-14 הופעות אולימפיות בלבד נראות סביר בהתחשב בכך שאת המדליה הראשונה השיגה ישראל לא כל כך מזמן. פרגוואי? מדליה אחת ב-10 הופעות אולימפיות. לפי הבחינה האולימפית, אורוגוואי ופרגוואי רחוקות מלהיחשב כמדינות ספורט גם ברמת כמות הספורטאים - שתיהן יחד שלחו 18 ספורטאים לבייג'ין 2008 (אורוגוואי 12 ספורטאים בארבעה ענפים, פרגוואי שישה ספורטאים בחמישה ענפים). לעומתן ניתן לראות כיצד המדיניות הסוציאליסטית של ונצואלה מביאה לפריחה תרבותית בתחום הספורט, שכן היא מעניקה לתושביה הזדמנות לעסוק ברמה הגבוהה ביותר במגוון ענפי ספורט, מה שבא לידי ביטוי ב-109 ספורטאים ב-21 ענפי ספורט ששלחה למשחקים האולימפיים האחרונים.

 מהי אומת הספורט האולטימטיבית

ואם נסגור לרגע את הפינה של אורוגוואי: כמות הטניסאים (נשים וגברים) המקצועניים מהמדינה הדרום-אמריקנית שנכללים בדירוג העולמי עומד על חמישה בלבד (בישראל 28), ורק שניים בתוך 500 המדורגים הראשונים בעולם.

***

ריבוי הצלחות של ספורטאים ממדינה מסוימת, שמגובות בשיאי עולם, דווקא מסתירות לעתים את העובדה שמדובר במדינות עם פורטפוליו מקצועי צר מאוד. 141 מדליות חולקו בתחרויות האתלטיקה הקלה במשחקי בייג'ין ב-47 מקצועות. קניה, אתיופיה וג'מייקה זכו ב-32 מהן (22.6%). שלוש המדינות ניצלו עד תום את היתרון הגנטי של האתלטים שלהן על פני שאר העולם כדי להיחשב אימפריות על מסלול האתלטיקה. ללא יתרון זה, כל שלוש המדינות היו נחשבות נחשלות ביחסן לספורט, שכן פרט לענפי הריצה אין בהן ספורט: קניה שלחה 46 ספורטאים למשחקי בייג'ין, אבל 35 מהם היו אתלטים; אתיופיה שלחה 27 ספורטאים וכולם אתלטים; ג'מייקה שלחה 50 ספורטאים, 45 מתוכם אתלטים. ובסך הכל 87% נוכחות לענף האתלטיקה. מתוך 73 ספורטאים ששלחו קניה ואתיופיה יחד היו רק שני שחיינים; ואין ולו טניסאי אחד מקצוען בשלוש המדינות האלו, למרות שהטניס נחשב לענף האישי הפופולארי בעולם.

כך שהפירמידה הספורטיבית נשענת בעיקר על היתרון היחסי (גנטיקה ואימון) ולא מעודדת פעילות הישגית ברמה הגבוהה ביותר בענפים נוספים לאלה שאינם ניחנים ביתרון הגנטי הספציפי או לכאלה המעוניינים להצטיין בענפי ספורט שונים.

***

מה המודל הנכון שהופך אומה ל"ספורטיבית יותר"? הוויכוח הוא כמובן פילוסופי, וכנראה שהרבה מאוד אוהדי ספורט בישראל היו מוכנים לקחת בשתי ידיים את ההצלחה של נבחרת הכדורגל של אורוגוואי ולוותר על הצלחות בשיט או העפלה לגמרים בשחייה. בכל אופן - ישראל, הנשענת על מסורות אירופיות, מעניקה את האפשרות לעסוק במגוון רב מאוד של ענפי ספורט, ואף מתקצבת אותם לפי אמות מידה זהות. מכאן, שבני הנוער יכולים להתמקד כמעט בכל ענף אולימפי (וגם לא אולימפי) שיחפצו בו, ותהיה להם האפשרות להגיע בעזרת תמהיל של כישרון, רצון, התמדה, אימון ותמיכה לרמה העולמית הגבוהה ביותר.

כדי לייצר סדר עדיפויות בעשרות ענפי הספורט הפוטנציאליים ניתן תקצוב נוסף המעודד שישה ענפי ספורט (שיט, ג'ודו, התעמלות אמנותית, טקוואנדו, שחייה, פרויקט הקפיצות באתלטיקה קלה), מתוך תקווה לשמר את מעמדה של ישראל כמעצמת שיט עולמית (גלישת רוח ודגם 470), אך גם כדי לטפח את היתרונות היחסיים של הספורט הישראלי שבאו לידי ביטוי עד כה. ההיצע הרחב הביא לכך ש-43 ספורטאים (23 גברים ו-20 נשים) יצגו את ישראל ב-12 ענפי ספורט בבייג'ין.

שווייץ ואוסטריה, שתי מדינות עם מספר תושבים הדומה לזה של ישראל, שיגרו למשחקים האולימפיים הקודמים יותר ספורטאים ביותר ענפי ספורט וגם זכו ביותר מדליות. אליהן מצטרפת הונגריה, שאוכלוסייתה מונה כ-10 מיליון בני אדם, והעומק הספורטיבי שלה הוא יוצא דופן ביחס למספר תושביה. שלוש מדינות אלה מוכיחות, כי לא חייבים נבחרת כדורגל עילאית או יתרון גנטי יוצא דופן על מנת להיות אומות שבהן הספורט הוא נחלת הכלל: פריסת מתקנים, יחס נאות לעוסקים בספורט, עידוד למצוינות ושוויון מגדרי.

אין להמעיט במצוינות של נבחרת לאומית בכדורגל וגם לא בהגמוניה בתחום מסוים מאוד בספורט הזוכה לחשיפה מרבית על מנת להיחשב למדינת ספורט.

אך מדינות שבהן התרבות הספורטיבית מאפשרת לכמה שיותר תושבים לעסוק בכמה שיותר ענפי ספורט מציגה תמונת מצב נאותה יותר, וייתכן שדווקא אלו שצריכות להיחשב כ"אומות ספורט".

 דייגו פורלאן, נבחרת אורוגוואי / צלם: רויטרס