אף אחד לא מושלם

"חמים וטעים", יום ו' 14:30, ערוץ "יס 3"

צפייה בסרט בן 52 שנים היא פעולה מרנינה. כאשר מדובר בקומדיה - ז'אנר שנוטה להתיישן מהר יותר מכל תחום קולנועי אחר, מדובר בהתגלות של ממש. ומה בדבר הכוכבת הגדולה של הסרט הזה, מרילין מונרו. איך היא מצליחה להישאר פאם-פטאל אחרי כל השנים האלה, ואחרי שברור שהיא שונה מאוד ממודל הדוגמנית-שחקנית של ימינו?

"חמים וטעים" עם ג'ק למון וטוני קרטיס, שביים בילי וויילדר בשנת 1959, היא קומדיה קלאסית שלא נס ליחה, ובמבט לאחור היא, למרות שאינה מכילה סצנות סקס, נועזת למדי: שני גברים שנסים על נפשם ונאלצים להתחפש לנשים, כאשר אחד מהם חושק באחת מחברותיו החדשות (מונרו) ואילו האחר, הופך ל"אהובתו" של מיליונר (פרשנות שנונה במיוחד ל"חלומה של כל נערה", לא?).

משפט הסיום של הסרט, הפך כבר מזמן לציטוט הקלאסי ביותר מכל סרט שהוא: "אף אחד לא מושלם" מפטיר הגבר המאוהב, כלאחר יד, משנודע לו שמושא תשוקתו אינו אישה אלא גבר. כך הוא אומר ומנתב את סירתו אל האופק. מדהים לחשוב שהמשפט הזה נאמר בהוליווד השמרנית של שנות ה-50. אפילו אם בשעות הצהריים של יום שישי, יש לכם עיסוקים בוערים יותר, כוונו את הממיר-המקליט שלכם כך שישמור את הסרט הזה לשעות נוחות יותר. לא תצטערו.

הם ואנחנו

"שטיפת מוח", יום ה' 22:00, ערוץ 2 קשת

בואו ונניח לרגע שעל סיפון ה"מרמרה", לא היה אפילו טרוריסט אחד. בוא נניח לרגע שבאמת מדובר בקבוצה של פעילי-שלום בלתי חמושים שאספו ציוד ומזון והתכוונו להעביר אותו לרצועת עזה במחאה על כך שישראל מונעת מהחבל הנצור לא רק נשק (שממילא מגיע מהגבול המצרי הפרוץ) אלא בעיקר סחורות, במטרה לחנוק את שלטון החמאס, שנבחר כזכור, בבחירות דמוקרטיות להפליא שפוקחו על-ידי הקהילה הבינלאומית. נניח לרגע שהתמונות שראינו בישראל של קצין חיל-הים שמבקש מהספינה לעצור, ולא ייאלץ צה"ל להשתמש בכוח היו מבוימות וצולמו מרחק רב מזירת ההתרחשות, ונניח שמה שהוצג בישראל כהתקפה על חיילי השייטת, היה לא יותר מתגובה מבוהלת של אנשים נורמטיביים כנגד אנשים חמושים שהשתלשלו באישון לילה מחבלים אל סיפון ספינתם.

נכון שסיפור אותו משט אומלל נתון לפרשנויות שונות, אבל די בטוח שתיאוריית-הקונספירציה שתיארתי לעיל אינה נכונה. איך אני יודע? אני לא, אני רק סומך את ידי על העובדה שהתקשורת הישראלית, גם כאשר היא מתגייסת מרצון, היא עדיין פלורליסטית מספיק כדי שמישהו יוכל לעשות בה שימוש מניפולטיבי עד כדי כך: מישהו מעשרות הכתבים, הצלמים, העורכים והטכנאים, כבר היה מדליף את השערורייה. בסרט הזה "שטיפת מוח", לא תראו את ה"מרמרה", אבל כן תראו מה קורה כאשר שלטון לא דמוקרטי עושה שימוש בתקשורת פטריוטית.

האירוע: המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה לפני שלוש שנים והאופן שבו היא הוצגה בתקשורת הרוסית, בעידודו ובפיקוחו של ולדימיר פוטין, השליט הכול-יכול של רוסיה בעל העבר המפואר בק.ג.ב. תסתכלו עליהם ואל תראו אותנו, בינתיים.

גלויה מישראל

"שער השבת", יום שבת 23:00, ערוץ "5 לייב"

בואו ונודה על האמת - כדורגל ישראלי כבר הפסיק לעניין אותנו. במשחקים שמשודרים בערוץ הראשון צופים אחוזים בודדים, רובנו לא היינו במגרש כדורגל כבר שנים, וחלומות הכדורגל שלנו לוקחים אותנו למשחקים בין מנצ'סטר יונייטד לברצלונה, הרבה יותר משהם לוקחים אותנו למפגש המסקרן בין הפועל חיפה לעירוני קריית שמונה שיתקיים במוצאי-השבת הקרובה.

ובכל זאת, לא מעט צופי טלוויזיה שומרים איזו פינה חמה מזיכרונות הילדות שלהם לכדורגל הישראלי.

אני מודה שבעונה שעברה החליפה התוכנית הזאת, סופית, את הליכתי למגרשים בשבת.

מבין תוכניות האולפן של ערוץ הספורט, היא אחת הגרועות בעיני, אבל באופן ביזארי - נוח לי אפילו עם זה: היא כל-כך הולמת את רמת המוצר שנקרא "כדורגל ישראלי", זה שנתקע אי שם בין שנות ה-70 למכבי פתח-תקווה, עד שכנראה הייתי מרגיש שלא בנוח אם מודי בראון למשל היה מנחה אותה ויעקובי את מלר היו משמשים בה כפרשנים.

ולמרות כל האמור לעיל, אני לא מסוגל להחמיץ אותה: הנתק בינה לבין המציאות מקסים אותי בכל פעם מחדש: השחקנים שבטוחים שהם כוכבים, המאמנים שבטוחים שהם אנשי מקצוע, העיתונאי שמביא סקופ מחדר ההלבשה של קבוצה שמביאה למגרש בקושי 500 צופים - ונפוח מחשיבות עצמית כאילו חשף זה הרגע את פרשת ווטרגייט.

ההתלהבות של השדרנים באולפן היא אורגזמה מזויפת כל-כך, עד שקשה להתיק ממנה את המבט. יכול להיות שמדובר בפרודיה?