אנחנו באותה סירה עם הערבים

המדינות באגן הים התיכון, ובמיוחד מדינות ערב במזרח התיכון, ניצבות כיום בפני מספר רב של אתגרים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים-מסחריים וסביבתיים.

אי השקט, חוסר היציבות, גלי המחאה האזרחית השוטפת את אזורינו וגם אותנו, רק מעצימים את גודל האתגרים, מרחיבים את אי הוודאות ומקשים מאוד להגיע לפתרונות, ולו חלקיים, של עומס הבעיות בפניהן ניצבות מדינות האזור.

ביטחון המים, ביטחון המזון, ביטחון האנרגיה, התדרדרות הקרקע ותופעת המדבור, הינם רק חלק קטן מהאתגרים שעלולים להשפיע ולקבוע גורלן של ממשלות ומשטרים.

במאמצי שיתוף הפעולה הסביבתי האזורי, בו נוטלות חלק רבות ממדינות ערב, ישראל אינה שותפה, למרות מאגרי הידע העצומים המצויים ברשותנו ולמרות רצונה של ישראל לתרום ולהיות חלק משת"פ זה. עובדה מצערת זו עלולה לעלות לישראל בביטול השתתפותה במיזמים אזוריים קריטיים דוגמת תעלת הימים.

מדינות ערב צורכות ויצרכו בעתיד אנרגיה רבה יותר. כיום עדיין קיימים בחלק ממדינות המזה"ת משאבי נפט וגז רבים, אך גם הן מבינות כי סופם של משאבים אלו לאזול, במיוחד אם תמשך ההתחממות הגלובאלית. מדינות ערב רואות באתגרים אלה אתגרים ביטחוניים-קיומיים מן המעלה הראשונה וגם מדינת ישראל אינה חסינה מפני סיכונים אלה.

גם ההבטחות וההצהרות האופטימיות בדבר שיתופי פעולה בין ישראל למצרים בתחומי הטכנולוגיה הסולארית לאספקת חשמל ובין ישראל לירדן לשיתוף פעולה לייצור ביו דיזל לא מתקדמים, אם בכלל, בקצב המתוכנן ונראה כי הם שרויים בקיפאון.

מדינות ערב מתייחסות לישראל בחשדנות ומסרבות לשתף פעולה, לדבריהן, טרם פתרון הבעיה הפלסטינית. התקשורת הערבית מוצפת בתיאורי מזימות ישראליות על רצון ישראל להשתלט על הנילוס, על כוונה לזהם את מקורות המים ועוד בדיות ותיאוריות מזימה הזויות.

בספרה "The Political Economy of Transitions to Peace", בוחנת גליה בר נתן את תפקידם של שיקולים תמריצים כלכליים בתהליכי מעבר לשלום באזורים שונים בעולם. הספר מראה ששיקולים ותמריצים כלכליים אכן שיחקו תפקיד משמעותי בכל המקרים שנבחנו, אולם השימוש בהם בחלק רב מהמקרים היה מאד פוליטי ולפיכך לא שיקף את ההיגיון של הגישה הפופולארית של "הליברליזם המסחרי" לפיה מסחר מוביל לשלום.

בין הגורמים שנבחנו, הייתה גם מידת ההשפעה של מעורבות כלכלית של צד שלישי (בדגש על מעצמות חוץ-אזוריות, אך גם, עקרונית, מוסדות בינלאומיים) על המעבר לשלום. המחקר מנסה לחדד חלק מהשאלות שעלו בהקשר זה. על רקע אופנת "הליברליזם המסחרי" אנו עדים ליוזמות שונות באירופה ובארה"ב שמטרתם המוצהרת היא לרתום את כוחם הכלכלי ואת כוחו הקסום של המסחר לקידום השלום במזרח התיכון.

צדדים שלישיים יכולים לשחק תפקיד מאד משמעותי במעבר לשלום על ידי שימוש מסורתי באמצעי מדינאות כלכלית ומתן הטבות כלכליות ישירות לצדדים המעורבים. גישה זו, עם זאת, מוגבלת ביכולתה לקדם את היחסים בין המדינות האזוריות לבין עצמן לאחר שנחתם הסכם השלום. על מנת לשחק תפקיד בונה בהעמקת/נרמול השלום צדדים שלישיים צריכים למצוא דרכים לבנות תמריצים כלכליים לשת"פ ישיר בין מדינות האזור לבין עצמן.

באזור כמו המזה"ת, בו רוב מדינות האזור מעוניינות הרבה יותר בדיבידנד הכלכלי של שת"פ עם מדינות מחוץ לאזור (ארה"ב ואירופה), נוצר אתגר לא פשוט עבור מדינות חוץ-אזוריות כיצד לבנות את אותם קשרים כלכליים פנים-אזוריים. מעבר לכך, במדינות עולם שלישי שכלכלתן עדיין איננה מבוססת על יצוא ותפיסת עולמן הכלכלי איננה כלכלית-ליברלית, ייתכן שהניסיון לעשות שימושי פוליטי בהיגיון "הליברליזם המסחרי" הינו בעייתי ביותר.

מיותר להכביר מילים על חשיבותו העצומה של שיתוף פעולה כלכלי-אזורי לקידום שלום אזורי, יחסי מסחר וכלכלה, פתרון בעיות אנרגיה, תיירות ונושאים רבים נוספים, כדי להביא את המזה"ת ואת ארצות אגן הים התיכון השכנות לנו, לשגשוג אדיר.

האם בסופו של דבר תוכל ישראל להשתלב בשיתוף פעולה אזורי עם שכנותיה? לעניות דעתי, התשובה חיובית, מאחר וכל מדינות המזרח התיכון מתמודדות עם אתגרים דומים, שיתוף פעולה כזה יהיה בלתי נמנע.

אתגרי הסביבה אינם יודעים גבולות. הפתרונות בנושאי זיהום אויר, מים מזוהמים ודומיהם חייבים להיות משותפים. ואולם תנאי ראשון לשיתוף פעולה כזה הוא יצירת יחסי אמון, שיח אינטנסיבי ויזום משני הצדדים.

ישראל והעולם הערבי "שטים באותה סירה" ולכן לא יהא מנוס משיתוף פעולה אזורי כנן ומלא.

הכותב הוא חבר בצוות ההיגוי בוועידה לשת"פ אזורי אזרחי כלכלי, שתתקיים היום(ב'), בשיתוף "גלובס"