אדם מנוכר נכנס לג'יפ

ריקי כהן היא עורכת במגזין האינטרנט לנשים סלונה

מוקדם בבוקר ראיתי את זה, ראיתי איך זה קורה. עשרים לשמונה בפקק ברחוב הראשי בשכונה, אני מתקדמת למעגל התנועה ומספיקה לעצור שנייה לפני שג’יפ עצום וכסוף, בו נוהגת אמא לא צעירה וילדיה מאחור, מגלח אותי מהמעגל.

היא חתכה אותי, דהרה לבית-הספר, אבל רגע לפני עוד הספקתי לקבל צמרמורת מהמבט שנתנה בי, ישר בעיניים. המבט הזה אמר: את ג’וק, רמש, אסקופה נדרסת שמפריעה לי, העליונה ממך, לקבל את מה שמגיע לי - מקום, שטח, כוח, סיפוק.

מובן שהאפיזודה הזו, אותה גם שטחתי בפייסבוק שלי והופתעתי מרמת הפידבק הזהה, לא באה בוואקום, אלא בתוך הד ציבורי עצום למותה הטראגי והשערורייתי של לי זיתוני ז"ל. "זה לא רק שנאת עשירים", כתבה ימימה עברון, "הג’יפ מעביר מסר שהוא - המרחב הציבורי הזה הוא שלי. אני שם פס על המקום של האחרים ועל הביטחון שלהם במרחב הזה, כל עוד זה משרת אותי".

זה לא על שנאת עשירים, זה לא על קנאה בגובה ובשריון הפלדה והמתכת. זה על האימה שבה המסר הכוחני מיתרגם להרג ומוות, לעתים קרובות. המבט שנתנה בי גברת ג’יפ אימתני היה לא רק עוין - עוינות ושנאה דוהרים בכביש על בסיס יומיומי בכמויות - זה היה מבט של: "אני ואפסי עוד", או כמו שהיטיבה לנסח מאיה רענן בתגובות בפייסבוק שלי: "לא צריך להיות עשיר ומגובה בגלגלי ענק כדי לנהוג בבהמיות ובחוסר התחשבות באחרים. את ג’וק בעיניה לא רק בגלל שאת נוהגת ברכב קל יותר, אלא פשוט כי את לא היא או הילדים שלה שהיא בטח נורא מיהרה להוריד בשער בית-הספר, היא לא פראיירית, היא לא תיתן שידרכו עליה וכו’. יש כל-כך הרבה כאלה סביבנו, וזה מחליא ומרתיח".

הג’יפ הפך מזמן לסמל מלבה בתרבות הישראלית, לכל מה שמנותק, כוחני, דורסני ויהיר. למחיצות המגביהות בין בעלי הממון לנדרסים על-ידו. תרשו לי להעצים את הטיעון, חומר נפץ, ויעידו הדיונים ברשתות החברתיות, הטוקבקים המייצגים את התחושה הגואה שאי-אפשר עוד, הנה לדוגמה הפוסט של שרון אבני, סופר, שכתב בפייסבוק:

"האדם רוצה ג’יפ גדול. זה סטטוס חברתי, זה מחליף הערכה עצמית הנקנית בצורת חינוך או בצורה טבעית. ייתכן שהאדם רוצה ג’יפ גדול בשביל נוחות, כך הוא מספר לעצמו, הנוחות אינה תנוחת ישבנו המרופד, אלא תנוחת ישבנו אל מול ישבנים אחרים בסביבה. אדם משיג ג’יפ בזכות כספו, כספו מרחיק אותו מהאדם, כסף יוצר מחיצות בין אנשים ובין לבבות של אנשים. כסף גם יוצר תחושה של הצלחה, של אושר מדומה, של היררכיה. כשלך יש הרבה כסף למי שאין הוא אחר, נחות יותר, לא אדם. אין פנים לאחר אלא עומק הכיס ומראית המותג.

"אדם עם כסף עולה על ג’יפ, סוגר מחיצות של דלתות עבות, מרכב גבוה ונוצץ, מיזוג מקפיא, מוזיקה רועשת, ברזל יוקרתי שרק מנכיח את ניכורו מהאדם שבכביש. האדם שמודד אנשים על-פי כספם, שכח מהו אדם, מה זה רגש, מה חיבור לאנשים, הוא כבר לא יכול, הג’יפ הסגור כבר לא מאפשר לו.

"אדם מנוכר, נכנס לג’יפ, הוא בעולם ללא אנשים, הוא פוגע באישה, הוא הורג אותה. אבל הוא לא הרג אישה, החלק שיודע מהם אנשים מת אצלו מזמן. הוא לא אדם הוא דמוי אדם. דמוי אדם עם אוטו יוקרתי. אזהרת קריאה: מכליל, אסתטי, ייתכן ופופוליסטי, מכוון להראות תהליך השחתה מוסרית של אדם. לא כל אדם. האדם שבכותרות ודומיו".

סוף ציטוט.

אין ספק, האמירות מכלילות, גורפות (וכאן המקום לספק גילוי נאות ולספר שבן-זוגי לחיים קיבל רכב חברה שעונה להגדרה ג’יפ, על אסף הסתייגויותיי הרמות). סביר להניח שאפשר למצוא הרבה אנשים עדינים, הגונים ותרבותיים שנוהגים ברכב הזה. את תוצאות נהיגתם לא רואים מוטלות חסרות רוח חיים לצידי הכביש. האם הג’יפ הוא בסך-הכול כלי החצנה של התכונות הגסות של מי שנוהג בו?

אולי, אבל בעקבות עוד מוות מיותר, שכיבה את חייה של משפחה, צריך להפוך דיון חברתי למעשה. וקודם כל, צאו ואמרו לנוהגים כך, כמו הגברת שהבאתי בראשית המאמר, מה דעתכם על הנהיגה הזו. הרימו את הסטטוס גם ברחוב.

הטור מפורסם במגזין האינטרנט לנשים סלונה