העליון מטהר לחלוטין את אילנה דיין בפרשת סרן ר': קובע כי "אמת דיברה" ופוטר אותה משידור התנצלות

בית המשפט העליון ביטל הבוקר (ד') את חיובה של העיתונאית אילנה דיין בלשון הרע, בתביעה שהגיש נגדה ונגד תוכניתה "עובדה" סרן ר', בפרשת "וידוא ההריגה". בכך ביטל העליון את עיקרי פסיקתו של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים מלפני כשנתיים, בפסק דין עקרוני ותקדימי, העוסק בחופש הביטוי, חופש העיתונות ולשון הרע.

ביחס לכתבה ששודרה בתוכנית, נקבע כי עומדת לדיין הגנת "אמת בפרסום"; ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של סולברג כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליטו שופטי העליון להקטין את הפיצוי שנפסק נגד אולפני טלעד מ-300 אלף ל-100 אלף שקל. בנוסף, ביטלו השופטים את החובה שהטיל המחוזי על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.

פסק דינו של השופט סולברג מלפני שנתיים, שבוטל על-ידי העליון, סימן גישה מחמירה בקיצוניותה כלפי אמצעי התקשורת ביחס לנורמות עבודתם. עם זאת, דיין איננה יוצאת פטורה בלא כלום בפסק דינו של העליון: בפסק דינם מתחו השופטים ביקורת על טעויות שנעשו בעריכת הכתבה, על חוסר זהירות ולעתים חוסר טעם משווע בעריכה ועל אמירות מיותרות שנכללו בה. "ראוי היה לדיין כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה לפני שידור הכתבה", הם ציינו.

המחוזי קבע: לשון הרע

הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימן אל-האמס, שהייתה בת 13.

סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב. אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר "בילדה כבת 10 בערך".

נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי, באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה".

השופט סולברג בבית המשפט המחוזי מצא כי בכתבה היה משום לשון הרע נגד סרן ר', וכי לדיין לא עומדות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. דיין ואולפני טלעד חויבו לפצות את ר' בסכום של 300 אלף שקל.

על פסק הדין ערערו שני הצדדים - דיין ערערה על מציאתה אחראית בלשון הרע, וסרן ר' ערער על גובה הפיצוי. בעוד שערעורה של דיין התקבל במלואו, נדחה ערעורה של טלעד ביחס לשידור הפרומו, ונמצא כאמור כי הוא אכן כלל לשון הרע.

חובה עיתונאית

השופטים אליעזר ריבלין ויצחק עמית קבעו כי לדיין עומדת הגנת "אמת בפרסום", שכן העובדות שעליהן הושתה הכתבה היו נכונות לשעתן. דיין הסתמכה בשעתו על מקורות מהימנים, לרבות כתב אישום שהוגש ביום שידור הכתבה נגד סרן ר', ואף האמינה בנכונות הדברים. השופט עוזי פוגלמן, שאליו הצטרף ריבלין, אף קבע כי על דיין היתה מוטלת חובה עיתונאית לפרסם דבר בעל עניין ציבורי חשוב.

דיין, נקבע בפסק הדין, הסתמכה על מקורות מהימנים ורציניים, נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות ואף האמינה בנכונותן. ביחס לעובדות שהיו ידועות בעת הפרסום, הייתה הכתבה הוגנת, סבירה ומידתית. הכתבה שודרה ביום שבו הוגש כתב אישום נגד סרן ר' בעבירות חמורות ואחרי שנעצר ונחקר על-ידי המשטרה הצבאית. כלומר, גם רשויות הצבא סברו באותה עת כי הוא עבר עבירות חמורות.

נפסק כי הכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, ועובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר, לא יכולות להשפיע על קיום יסוד האמת. נפסק כי הגנת ה"אמת לשעתה" מהווה אמת-מידה חיונית לעבודתה של התקשורת.

עוד קבע השופט ריבלין כי לא די באי דיוקים בפרטי לוואי כדי לשלול את ההגנה על המפרסם, וכי יש לבחון אם הפרסום שונה באופן מהותי מהאמת. הוא קבע כי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית יש להתיר לפרסום שוליים עובדתיים, ויש לאפשר למפרסם ליישם שיקולי עריכה.

"חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה כדי שישרוד", אמר ריבלין וחזר על קביעתו כי חירות הביטוי היא אם החירויות וכי היא גם השבירה שבהן. היא הראשונה להיפגע, אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה.

העליון ביטל גם את החובה שהוטלה על דיין לשדר ידיעה מתקנת, המתארת את האירוע בדרך שקבע בית המשפט המחוזי. "כאשר לא הוכח זדון בפרסום, וההנחה היא שהמפרסם האמין בדברים שהביא, כי אז אין זה ראוי לחייבו להביע דעה שאין הוא מסכים לה", כתב ריבלין. "הטלת חובה לפרסם תיקון מסוג זה כמוה כאמירה שאסור לו לעיתונאי אף לחשוב את שחשב. כאשר בית המשפט מחייב פרסום תיקון או הכחשה, עליו לאזן בין שמו הטוב של הנפגע לבין חירות המצפון של המפרסם".

השופט פוגלמן נקט גישה מרחיקת לכן יותר, וקבע כי דיין פעלה בהתאם ליחסים שבין עיתונאי לבין הציבור, שהטילו עליה בנסיבות העניין "חובה חוקית, מוסרית או חברתית, לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, אם הפרסום הוא תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית".

לדברי פוגלמן, במקרה זה התקיים עניין ציבורי משמעותי, דיין נקטה אמצעים סבירים לאימות עובדות הפרסום, והפרסום עצמו היה סביר, מידתי והוגן.

את אילנה דיין ייצג עו"ד גיורא ארדינסט, ואת טלעד ייצג עו"ד יוסי עבאדי. (ע"א 751/10).

 אילנה דיין