מה תתנו בשביל סיפור טוב?

הטור פורסם בגיליון פברואר של מגזין "ליידי גלובס"

"ביום שני אני טס לניו-יורק, ואני חייב לדבר איתך לפני", אמר לי ר'. "בשבת אתה מתייצב אצלי בטייסת. ביי". הוא סגר את הטלפון בנחרצות, ואני הרגשתי את הלב ממריא.

ר', טייס לשעבר וסטארט-אפיסט מבטיח, רצה דווקא אותי להוביל פרויקט. וכך, בשבת אחת בהירה נכנסתי עם הרכב אל בסיס חיל האוויר, ונהגתי היישר אל הדירים שבהם מאוכסנים מטוסי ה-F16.

ר' המתין לי בסרבל טיסה. על קפה שחור של טייסים, מתחת לכנפי מכונת המלחמה, הוא היישיר מבט אל עיניי, ואמר בקול של טום קרוז ב-Top Gun, "אנחנו יוצאים להתקיף את הכור בעיראק, ואני זקוק לך כמספר 2, אני צריך לדעת שיש בך את זה". בלעתי קצת רוק, הישרתי מבט אל הרייבאן שלו, ולחשתי: "אני האיש שלך. מתי ממריאים?".

כשהגעתי לפגישה בסטארט-אפ של ר', גיליתי שלא רק שאין F16 שטס לעיראק, בקושי יש פייפר שטס למנחת בקרית שמונה. חבורה של עובדים כבויי עיניים הביטה בי במבט עייף.

הקשיש מביניהם לקח אותי הצידה ולחש לי, "גם לך הוא נתן לך את נאום הכור העיראקי? זה בסדר, אתה לא הראשון. תרגיע, אנחנו בדרך כלל לא מתחילים לעבוד לפני שיש תקציב. אין תקציב? לא עובדים". וכך הסתיים הרומן שלי עם ר'.

ר' המשיך לטוס עם הסטארט-אפ שלו ואפילו הגיע רחוק, כי ר' לא מכר לעולם טכנולוגיה. הוא מכר לעולם את הריגוש של לעבוד עם טייס אמיתי שמדבר ומתנהג כמו טייס בכל פגישה, וכולם רצו להמריא ולטוס להפציץ, גם אם הם שירתו בדובר צה"ל.

ר' הצליח מכיוון שהוא הבין שרוב בני האדם אינם זקוקים לעוד אלף שקל בתלוש, אלא לריגוש שבתחושה שאתה חלק מצוות אוויר שיוצא למשימות נועזות בעורף האויב.

בעזרת סיפור טוב ומרגש אפשר לגרום לעובדים ולקוחות להרגיש שהם אינם פקידים במערכת, אלא אסטרונאוטים נועזים במשימה למאדים, וכך לגרום להם לעבוד הרבה יותר שעות בהרבה פחות כסף. הנה עוד כמה בשביל האוסף:

המג"ד - בניגוד לטייס הסוליסט, אצלו כל המשרד הוא גדוד צנחנים מוכן לקרב. כולם לוחמי סיירת נועזים, וכל מכרז הוא משימה. ללכת לשמוע רכילות פירושו מבצע להשגת מודיעין סודי. להירדם בשתיים בלילה פירושו לשבור שמירה. הוא יודע שלפעמים יהיו פצועים והרוגים - רק תיזהר שזה לא יהיה אתה.

המרתוניסט - עסקים זה ריצה למרחקים. המשרד כולו רץ כרגע את מרתון ניו יורק. קצת קשה? כן, כי אנחנו בקילומטר ה-34 ועוברים. אף אחד לא נשבר. הילדה הקטנה שלך לא ראתה את אימא כבר שבועיים? אז מה, תחשבי על השמפניה על הפודיום בסוף המירוץ. רק אחד יעמוד שם. הוא.

הכדורגלן - המשרד הוא קבוצת כדורגל, המטרה היא לקחת אליפות. בכל מפגש עם לקוח נשאלת השאלה "היה גול?". אתה מגיע לעבודה כדי לתת "פסים" ולהרים קרנות. אם לא הצלחת, אם "העבירו אותך בין הרגליים" או עשית פאול, יוציאו לך כרטיס צהוב. השחקן צריך להקריב הכול למען הקבוצה (עד שמגיע שחקן רכש זול יותר).

המוזיקאי - הארגון הוא תזמורת, הוא המנצח. לכל כלי יש תפקיד, והמטרה היא לקום כל בוקר ולנגן בהרמוניה, כך שכל העולם ישמע. אתה מרגיש כמו פיקולו? מה רע בפיקולו? הרי ידוע שאי-אפשר לנגן בלי פיקולו. תגיד תודה שאתה לא פאגוט.

הבמאי - המטרה היא לא למכור, המטרה היא לתת show. לזכות בפרסי יצירתיות, לקבל את הכותרות, לזכות בפרסום ותהילה. הוא לא מנהל, אלא במאי שחי בסרט, וכל הארגון הוא הסט. כל מצגת היא הצגה. המטרה היא כמובן לזכות בפרסי האוסקר, ולכן הכול חייב להצטלם באופן מושלם. כשהוא בפרונט, כמובן.

חולה הסקס - הוא הגיע למקצוע כדי לזיין את כולם. כשהרעיון לא מספיק טוב, הוא אומר שזה פשוט לא מעמיד לו את ה... הצלחה מביאה לו אורגזמה. הבעיה היחידה היא שאחרי שהוא גומר, מישהו צריך לנקות את השולחן.

אז עכשיו, אחרי שקצת צחקנו עליהם, אנחנו צריכים להבין שבעצם הבדיחה היא עלינו. רוב בני האדם חיים חיים רגילים, משעממים וצפויים. לרוב בני האדם יש חיים די בנאליים, שבהם יום אחד דומה למשנהו. את העובדה הזאת יודעים לרתום אנשים שבונים לנו סיפור טוב סביב השגרה הסיזיפית.

הטיפוסים האלה בעצם מעניקים לנו משהו ששום תלוש משכורת לא יוכל לתת: הם נותנים לנו משמעות סיפורית ודרמטית בתוך עולם אפור וחסר ריגושים.

הם התוכנית האמנותית של חיינו, וגם אם אנחנו לא תמיד יכולים להיות שחקנים, לפחות תמיד נוכל להיות פועלי במה.