זוכרים את הסיפור על הסנדלר הזקן? בכל לילה הוא הלך לישון, וכשקם בבוקר היה מגלה זוג נעליים מדהימות שכאילו תפרו את עצמן. לאחר שנשאר ער כל הלילה, הוא גילה את הסוד. שלושה גמדים קטנים היו מגיעים באישון לילה ותופרים עבורו את הנעליים.
הסיפור הזה באמת התרחש לפני הרבה שנים, והסנדלר בטח מת מזמן, אבל אני יודע איפה הגמדים, הם המשיכו הלאה והגיעו אליי. הבעיה היא שאצלי אלו גמדים קצת אחרים. הגמדים שלי הם בעלי אופי סדיסטי והומור מטורף - על חשבוני.
בעולמם של האנשים היוצרים קיימת מחלוקת בין שני מחנות יריבים. אנשי הרס"ר ואנשי הגמד. הדילמה שעל הפרק היא כמובן - כיצד מגיעים הרעיונות לעולם ומהי הדרך הטובה ביותר להביא אותם. חסידי תאוריית הרס"ר טוענים שהמפתח טמון במשמעת ובעבודה קשה. היוצר אמור לקום בכל בוקר ולשבת ליד שולחנו ככל עובד מן המניין.
הסופר אמור לכתוב, המוזיקאי לנגן והצייר לצייר. היצירה תגיע כתוצאה מעבודה עקבית וממושמעת. אנשי הרס"ר ממעיטים בחשיבותה של המיסטיקה המלווה את חיי היוצר. הם מתייחסים ליצירה כאל תהליך שבו המטרה היא לייצר. איש המצליח ביצירתו הוא אמן עם רס"ר פנימי חזק, המאפשר לו לשבת את השעות הדרושות.
אנשי הגמד שייכים לזן אחר לגמרי. הם מאמינים שלא משנה כמה תשב וכמה תעבוד וכמה תשבור את הראש, בסוף יבוא גמד קטן וילחש לך את התשובה באוזן. הגמדיסטים טוענים שכדי להביא את הרעיונות המבורכים אל הנייר, אתה צריך לעשות הכול, חוץ מלעשות. לך לים, קרא ספר בנושא אחר, צא לסרט טוב, שתה או תעשן משהו.
הגמד יגיע ברגע שיתחשק לו. באמצע הלילה, במטוס, על האופנוע, בישיבה חשובה על נושא אחר לגמרי, וכמובן, בשירותים - גמד הרעיונות הכי אוהב את השירותים והמקלחת. אבל הגמד מתוחכם, ולכן אם תנסה בכוונה להביא אותו - הוא לא יבוא. גמד גמד, אבל מניאק.
רוב בני האדם שמסביבי הם מוטי רס"ר. אם יש לך עבודה - שב תעבוד. אם אתה לא נראה כמו מישהו שעובד, זה אומר שאתה מתבטל. זה מכניס אותי למצבים לא נעימים עם אשתי. "יש לי המון עבודה", אני בוכה לה. אני צריך לפצח חמש אסטרטגיות וגם לכתוב את המאמר. מה הבעיה, היא אומרת, שב תעבוד.
אתה כל הזמן מסתובב בבית, רואה טלוויזיה, פותח וסוגר את הדלת של המקרר. עכשיו לך תסביר לה, שגם אם תשב חמש שעות ליד המקלדת - לא יצא לך כלום. מה עושים?
הסוד הוא להבין את משמעות הדד-ליין. אני לוקח את זה באופן מילולי, זה פשוט הקו שאם אתה מגיע אליו אתה מת. הקרבה אל קו המוות מייצרת סוג של אדרנלין המושך אליו את הגמדים. הגמדים, אכזריים ככל שיהיו, לא יתנו לך למות בלי רעיון.
הם חארות, לא רוצחים. הדרך הטובה ביותר להביא את הגמד אליך היא להתחיל לעבוד סמוך ככל הניתן לדד-ליין.
את הטריק הזה למדתי לפני כמה שנים מיועץ ארגוני בשם רון גור. הוא ניסה לפצח למה לא נותנים אף פעם למחלקת קריאייטיב מספיק זמן כדי לחשוב ולהביא רעיונות בראש שקט. תראו, הוא אמר, זה לא משנה כמה זמן קיבלתם כדי לפתור את הבריף: העבודה האמיתית תמיד תיעשה יומיים לפני ההגשה ללקוח.
אם כך, אמר, הרי שאתם מבזבזים שבועיים יקרים על חשיבה ללא תוצאות. כנראה שיש משהו באנרגיה של הלחץ האמיתי, שמוציא מכם את הרעיונות הטובים. אני מציע לכם להתחיל לעבוד יומיים לפני ההגשה, ועד אז אפילו לא לחשוב על זה. החדר השתתק, כולם הסתכלו עליו כעל חייזר, אבל לי זה שינה את החיים.
לאחר שנים של מאבקים בגמדים סדיסטים מסוגים שונים, הבנתי לבסוף את הדרך להתמודד איתם ולנהל חיים נורמליים, פחות או יותר, נטולי הרס עצמי והתמכרויות. אין לי מה להתחיל לעבוד ברצינות עד שאני מגיע לקרבה מסוכנת ואמיתית אל קו הגמר. זה דורש הרבה אומץ - איך בן אדם יכול לבטוח בפאניקה שלו?
אבל זה מאפשר לי להיות רגוע בשבועיים שלפני, כי אני יודע שממילא אין שום סיכוי שיגיע לי רעיון טוב. ואם לא הבנתם, כל הטור הזה הוא בעצם כתב התנצלות לעורכות של העיתון הזה, שכל חודש נאלצות לשלוח לי תזכורות מאיימות על הדד-ליין המתקרב. מה לעשות, כל גמד צריך רס"ר טוב שייתן לו בעיטה בתחת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.