לצרכן התקשורת הישראלי הטיפוסי יהיה קשה לקטר על ההצפה התקשורתית מול דן שגיא, צרכן מדיה כבד, שיונק כמויות לא אנושיות כמעט של חדשות ומידע מאמצעי תקשורת בשבע שפות. "אני ישן ארבע-חמש שעות בלילה, תודות לצה"ל ולשירות בצנחנים. אני חייב כל יום לפני השינה לקרוא שעתיים שישה עיתונים וגם ספרים".
- למה כל כך הרבה? אתה לא עורך עיתון.
"זו מחלת נפש, מודה ומתוודה. זה מביך אותי גם היום. בכל נסיעה שלי אני מעמיס במזוודה מעל 20 ספרים. כשהייתי ילד גילו תחת המזרון שלי 80 ספרים גנובים מהספרייה. הייתי קורא ספרים גם בזמן השיעורים. מכיתה י' עד י"ב הייתי נוכח-נפקד בשיעורים".
- פתולוגיה?
"פתולוגיה. יש לי הפרעת קשב, היפראקטיביות. אני לא כותב. מאז כיתה ג' לא כתבתי. גם לא באוניברסיטה, לא בתואר הראשון ולא בשני. אין לי מחברות. אני לא יכול להתרכז בכתיבה".
- מה מפצה על זה?
"יש לי זיכרון על גבול האבסולוטי. אני קורא פתולוגי וזוכר כל מה שקראתי מגיל אפס וגם יודע לאחזר".
- זה נכס בסמול טוק מקצועי.
"זה בדיוק פרייבט בנקינג. זה מורכב משני אלמנטים: ידע מקצועי והבנה של מה שקורה בעולם: תהליכים, פוליטיקה ומספרים. כי מה המקצוע שלנו? פסיכולוגיה. אנשים מפקידים בידיך כסף. ככל שהידע שלך רחב ומתפרש מעבר לנושאים פיננסיים, זה הופך אותך לפסיכולוג של הצד השני. הלקוח חולק איתך את סודותיו הכי כמוסים. אני בקיא באומנות הפיתוי, בעיקר מול גברים".
שגיא הוא מי שהביא את בנק יוליוס בר השוויצרי לפתוח עכשיו נציגות בישראל. זהו הבנק השלישי בגודלו בשווייץ, היקף פעילותו כ-300 מיליארד דולר, והוא נסחר בבורסה השוויצרית לפי שווי של כ-8 מיליארד דולר.
בשלב זה מנהל שגיא, ממקום מושבו בציריך, את הפעילות הגלובלית של ישראלים המשקיעים את כספם מחוץ לישראל. עם השלמת הקמת החברה הישראלית, בסוף 2012, הוא מתכוון לחזור לארץ ולהקים את הסניף הראשון של הבנק בשדרות רוטשילד בתל אביב, שיעסוק בייעוץ השקעות וניהול תיקים. אם ימשיך במסלול הזה, הוא עשוי להיות הישראלי הבכיר ביותר במערכת הבנקאות השוויצרית.
הנוכחות שלו דומיננטית מאוד. הוא ישיר, חיית במה, אנליטי, אבל גם רגיש ואינטואיטיבי מאוד. אלוף הסמול טוק, תוך שניות הוא שובר את הקרח. ככה הוא עושה עסקים. "אני חייב הרבה מכל דבר. הרבה אנשים, הרבה מסרים, הרבה גירויים. אני לא יכול להיות בבסיס אחד. אני חייב להיות בשלושה בסיסים בו זמנית, זה המצב האידיאלי עבורי. בגלל זה אני כל הזמן על הקו. אני פורח בסביבה בינלאומית. זו התזזיתיות שלי. רצון להיות גם בתל אביב, גם בציריך וגם בפריז בו זמנית".
עם החזרה לארץ הוא מרגיש סגירת מעגל. "הועליתי ארצה בעל כורחי בגיל 3. בהמשך הביאה אותי הבינלאומיות לחיי נווד. וכעת, אחרי 11 פעמים שהחלפתי מדינות, שכנעתי את הבנק השוויצרי לנעוץ פה יתד, ויוליוס בר עולה לישראל".
"סוג של מחלת נפש"
- למה הם מדייקים כל כך, השוויצרים?
"הגיבור הלאומי של שווייץ, וילהלם טל, סירב להרכין ראשו בפני הקיסרים האוסטרים ששלטו באיזור. כדי להפגין את הכבוד הלאומי הוא שם תפוח על ראשו של בנו וירה בו חץ. הסיפור של הדיוק השוויצרי מתחיל משם".
- איך נחווה הדיוק בחיי היומיום?
"חוץ מהניקיון כל דבר מתוכנן שם ברמה קיצונית. מרגע שילד נולד כבר רושמים אותו לגן. יש להם משאלי עם על כל דבר. זו דמוקרטיה ישירה כמו ביוון העתיקה. הרחוב הוא זה שמחליט איזו מהירות נהיגה מותרת בכביש, כמה חניות יוקצו בכבישים. זה דיוק שעובד ברמה חולנית.
"כשאתה חי בבניין משותף יש שעות ספציפיות שבהן אתה יכול להשתמש במכונת הכביסה ובמכונת הייבוש. יש שעות ספציפיות להורדת הזבל, ולכל סוג של זבל יש יום אחר.
"זה מובנה בתרבות. אלמנט התכנון מראש הוא ברמה יומיומית. אסור, למשל, להוריד מים בבתים משותפים אחרי השעה 10, ואסור להתקלח אחרי השעה 11 בלילה. הם יודעים שהם צריכים להגיע הביתה בזמן ולאכול ארוחת ערב בדיוק לפני השעה האחרונה המותרת להתקלח. כל זה כדי לשמור על השקט והפרטיות של האחרים. עבורי זה היה הלם תרבות.
"השוויצרים תמיד יעירו לך. כשאתה עושה משהו לא בסדר - אתה מקבל על זה מכתב תלונה. השכנים הם נאמני משטרה - יש להם סמכות לדווח על עבירת תנועה שעשית. זה מובנה לתוך התרבות.
"מכמתים שם ברמת דיוק אדירה דברים אמורפים לחלוטין, כמו למשל, רמת האינטגרציה שיש בכל מקום. הם מכמתים עד כמה אתה, האזרח, מעורב בחיים הקהילתיים. נציגי השלטון עוברים בית בית ושואלים את השכנים.
"באוכל זה בכלל דבר הזוי: מאוד בעייתי עד כדי בלתי אפשרי בשווייץ לקבל מנה השונה במשהו מזו שמוצעת בתפריט. אם המנה מגיעה עם צ'יפס ואתה רוצה תוספת פירה - תיאלץ להזמין מנה אחרת שיש בה מראש פירה, גם אם זה אותו תמחור.
"יש להם יכולת קיצונית להגיע לדיוק, סדר וארגון. זה דיוק אבסולוטי בכל תחומי החיים היומיומיים והחברתיים, לא רק המקצועיים".
- מה זה עושה לאדם באופן נפשי?
"זה הופך את האדם הרבה יותר מנותק מהסביבה. התלות שלו באנשים אחרים מאוד נמוכה, מכיוון שהכול מסודר ומאורגן מראש. בשווייץ התופעה של לבקש עזרה מהשכן לא קיימת. גם לא תראה אנשים מקיימים סתם כך דיאלוג. כמות העמותות לנזקקים בשווייץ מינורית, כי המנגנונים מאוד משומנים ואין צורך בפעילות יזומה של עזרה הדדית, מכיוון שהכול מדויק.
"לא תיתקע אף פעם"
"השוויצרי כל כך מדויק, שאם הגעת לסופרמרקט בחצי דקה איחור - לא תוכל להיכנס, כי הקופאי יודע בדיוק לחשב את הדקות שיש לו להגיע לרכבת שתביא אותו לאוטובוס שיביא אותו בדיוק בזמן הביתה. הוא לא ישכח להביא קמח לעוגה שאשתו צריכה להכין, וזו הסיבה שהיא לא תיתקע אף פעם באופן שיגרום לה לבקש קמח מהשכנה.
"הם יודעים היכן נמצא כל אדם בכל זמן נתון, כי על כל אדם חלה חובה חוקית לדווח על מקום מגוריו בכל זמן נתון. השוויצרי הטיפוסי התרגל שמרגע שנולד, בכל מערכות חייו, יש דיוק ברמה של אילוף. לכל דבר יש פק"ל (פקודת קבע לקרב). האזרח רושם מ-א' עד ת' כל פעולה שצריך לעשות. בכל מקום שאליו אתה מגיע אתה מקבל סט מסמכים, ספרון, שמתאר את כל המסלול שאתה צריך לעשות כל יום מול הקהילה. הכול מאורגן.
"כשאתה נפגש עם שוויצרי ורוצה להתראות איתו שוב, הכול נעשה בזימון מראש, גם אם זה חבר קרוב, או פגישה רומנטית. תצטרך לקבוע ביומן לעוד חודש. הזמינות של אדם לאדם היא לא מיידית, כי הם לא יזיזו שום דבר שנקבע קודם בשביל הפגישה הזו. הדיוק כל כך מושלם, שצריך לקבוע ביומן דברים בסיסיים. אין משחק עם היומנים, היומן קדוש".
- איזו התנגשות תרבות הדיוק הזו מזמנת במפגש שנוצר בין בנקאי שוויצרי ללקוח ישראלי?
"הישראלי הוא הכי פתוח בעולם והוא א-פורמלי. למתעשר הטיפוסי אין בעיה שידעו שהוא עובד עם הבנק הזה והזה. הלקוח הישראלי מדבר בפרהסיה על כך שהוא לקוח של הבנק שלך. אצל השוויצרים, שהסודיות הבנקאית אצלם נשמרת ברמה דתית כמעט, הדבר הזה לא נתפס. הם רגילים שבנקאות צריכה להיות סודית, שקטה, דיסקרטית. החברה הישראלית מאופיינת בעושר חדש - היא הרבה יותר אקסטרווגנטית, פתוחה, רועשת. למתעשר הטיפוסי אין מה להסתיר, הוא מתגאה בהצלחתו. אתה רואה ראיונות עם מנהלים שעשו אקזיט - כותבים כמה הבנאדם שווה. זה לא יקרה בשווייץ".
- אירוע פרידה רב משתתפים שאליו הגיעו הלווים הגדולים של בנק לאומי, יכול היה להתקיים במערכת הבנקאית בשווייץ?
"לא. זה פער תרבותי. הם עושים הכול בצורה הרבה יותר דיסקרטית. בארץ זו תופעה מקובלת באלפיון העליון, שלחתונה מוזמנים אלף איש. בשווייץ אין חתונה שמוזמנים אליה יותר מ-120 איש. אין כזו חיה.
"הדוגמה הכי נוראית הייתה באחד הפרוורים של ברן, כשאנחנו (המוסד הישראלי), ניסינו לעקוב אחרי איש חיזבאללה שהתגורר שם. הצמידו מתקני האזנה בבניין שלו. הסוכנים נתפסו אחרי שהזוג שאמור היה לשמור עליהם ושיחק זוג רומנטי, התנשק ברחוב. זקנה שיצאה באותה שעה למרפסת ראתה זוג שמתנשק ברחוב ב-11 בלילה והרימה טלפון למשטרה. זה היה לה מוזר, לא מדויק".
- עד כדי כך אבסולוטית רמת התכנות?
"זו מדינה מתוכנתת לטוב ולרע. בשבילי, שבא ממקום די כאוטי, כמו ישראל - להגיע למקום כזה, זה המנוחה והנחלה. אין יותר נוח מזה. זה האיזון הקדוש. זה לא קל, אבל אחר כך קשה מאוד להתרגל לחיים נורמליים. לכל מי שמגיע לבקר אותי בשווייץ אני אומר: 'תספור כמה פעמים שמעת צפירה של רכב ברחובות? אפס!'".
- כשאין מקום למקריות, מה נגרע?
"יש הרבה פחות מקום לטעם אישי ויצירתיות. הדיוק בא על חשבון יצירתיות ואלתור והרבה פחות יד המזל. זו הסיבה שלא יכולה להתפתח כאן תרבות של סטארט-אפים".
- וכשצריך כל כך לדייק, ואין אפשרות לשחרר - תיתכן שמחה אמיתית?
"השוויצרי הממוצע פחות שמח, הרבה פחות. במדינות הצפון העשירות שיעור ההתאבדויות הרבה יותר גבוה מבמדינות עניות. להיות בדיכאון, לחשוב על 'מר גורלנו', זה לוקסוס של עשירים. שוודיה נמצאת במקום ראשון בעולם בהתאבדויות, שווייץ בחמישייה הפותחת. גם הנגישות לנשק הרבה יותר גבוהה פה, כי חיילי המילואים מחזיקים את הנשק בבית".
- הדיוק בא על חשבון שמחה?
"חד משמעית".
- מה אתה מביא לשוק הישראלי?
"החיבור לשווייץ, לסדר, להיגיון תהליכי, ליסודיות. בנקאיות שוויצרית זה שיא הדיוק והפרפקציוניזם. כשאני מכין תיק ללקוחות יש בו יתרון עצום על כל מתחרה פה, אני מביא את הישראליות עם השירות השוויצרי. אני לא יכול לבוא עם דף קצת עקום, כי אז חושכות עיניי. אין את תרבות החאפריות. פה בכל משרד ממשלתי תמיד יש תחושה של חוסר סדר. תרבות ה'יהיה בסדר', משהו על הדרך. 30% מהכסף של העולם יושב בשווייץ. 7 מיליון שוויצרים מנהלים כמעט שליש מהכסף של העולם. זה מתחיל משם, מהדיוק. דיוק מביא לביטחון. כשאתה שם את הכסף שלך אתה חייב לדעת שהוא בידיים בטוחות".
"לא עלינו לדאוג לכל מסכני העולם"
מוטיב הגבולות פושט ולובש צורה בחייו גם בהתייחסותו למדינה. "מדינת ישראל היא המדינה היחידה שאין לה גבול פיזי. מסיני נכנסים עשרות אלפי מהגרי עבודה. 30 אלף הם לא פליטים. זה מאוד פוליטיקלי קורקט להגיד שהם חלק מאיתנו ושצריכים להשאיר אותם. אני אומר שצריך למנוע את כניסתם. לכל אלו שכבר נמצאים כאן ושילדיהם נולדו כאן, צריך לאפשר להפוך חלק מהחברה הישראלית. אסור להתייחס אליהם בברוטליות כפי שהחברה הישראלית מתייחסת, אבל צריכים להיות גבולות. לא עלינו לדאוג לכל מסכני העולם, אין חובה מוסרית כזו. יש מי שמנסה לייצר שיח שעלינו להיות רגישים יותר. ארגוני זכויות אדם מוציאים דיבתנו רעה - אבל מה לעשות שרובם המוחלט של המהגרים אינם פליטים, אלה רק מחפשי עבודה. אף אחד לא בא בטענות כשאיטליה שמה מסתננים מלוב במחנות סגורים.
"מצד אחד יש אובר הומניזציה, ומצד שני, בסקרים שמתפרסמים בכל המדינות - ישראל היא המדינה השנייה הכי מסוכנת בעולם במקרה הטוב. כשאתה חי בניכר כמוני, ושומע חדשות בגרמנית, צרפתית, איטלקית ספרדית ואנגלית - אין כמעט עיתון או רשת טלוויזיה שבהם לא מתפרסם אחת לשבוע מאמר שלילי על ישראל. האנשים שמספרים כמה זה מקום מושחת הם או יהודים או ישראלים - גדעון לוי ו'הארץ' לא לבד. הם אלה שגורמים לכך שישראל תהפוך מוקצית.
"אתה רואה את הסרט של הבת של מימן, שמראה שמגרשים ילדים, מציג תמונה אפלה של החברה הישראלית. הסיפור בסוף מאוד עצוב: כשרואים אותנו זה דימוי מאוד בעייתי. אנחנו קסנופובים ואנחנו מגרשים. אין שום סיבה שמדינת הלאום היהודי תפתח את דלתותיה בפני כולם. מצד שני, באים הליברמנים, שאין להם שום תרבות דמוקרטית, ומוצגים כפנים האלטרנטיביים של ישראל. ושני הקצוות האלה, שהם מיעוט, יגרמו לכך שתחדל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית. אנחנו בדרך לשם אם לא נתעורר, אם לא נתעשת. ישראל היא הטיטאניק".
- עד כמה אתה עד, בפעילות הגלובלית שלך, להתייחסות לישראל כאל מצורעת?
"בחצי מהאוניברסיטאות באנגליה יש חרמות. יש איסור לקחת דוקטורנטים ישראלים. בתוך עשר שנים לכל היותר ישראל היא דרום אפריקה. לא בטוח שיש לנו עשר שנים, כי אנחנו, וזו הפתולוגיה היהודית, לא יכולים לצייר לעצמנו גבול. אין לנו יכולת להיות ככל העמים עם ריבונות. די ברור שיש פה מדינה דו-לאומית. המדינה היהודית נוזלת לנו מבין האצבעות".
- מה אתה עושה באופן אישי מול האיום הזה?
"קיבלתי החלטה שאחרי שאעשה לביתי, אחזור להשפיע בפוליטיקה. זו החלטה הפוכה משל בני דורי. ב-97' הייתי עוזרו של אמנון רובינשטיין כשהיה יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת. היום אני יודע שכל האנשים שמעורבים חברתית בדרכים לא פרלמנטריות, לא מבינים שהמקום היחידי האמיתי להשפיע הוא השדה הפוליטי".
- אראל מרגלית עשה את המעבר הזה מהעולם העסקי ההייטקי לעולם הפוליטי הסיזיפי.
"אני מקנא באנשים כמותו. אני רוצה להיות שם. גם נפתלי בנט מהימין עשה את זה. מגיע הרגע שבו יש לך מספיק כסף לממש את הייעוד האמיתי שלך לעזור לאחרים".
- אתה רוצה לעזור לעצמך להגשים את השאיפה שלך להשפיע. יכול להיות שזה בסך הכול נרקיסיזם?
"אני לא אלטרואיסט. ברור שאני צריך את אהבת הקהל".
- מה הכסף עשה לך?
"ב-14 שנה האחרונות הפכתי חלק מהעשירון העליון, אולי אפילו חלק מהאלפיון. אני, שגדלתי כילד בקרית יובל בירושלים, חוויתי מלחמת קיום. גדלתי במקום שהוא כור היתוך של גרוזינים, מרוקאים ורוסים. לעגו למבטא שלי. מגיל 3 עד גיל 11 הייתי הכי דרומי שיש. מעולם לא היינו במסעדה, לא בחופשה. בגיל 11 אבא שלי עזב את משרד החוץ ועברנו לארגנטינה למגזר הפרטי - הוא התמנה כמנהל הנציגות של בנק הפועלים בארגנטינה. אז נחשפתי לקוסמופוליטיות ולשפע. להארד קור של השפע. היה לנו צוות משרתים בבית. שי אגסי למד איתי בבית הספר האמריקני בארגנטינה. בבית הספר הזה אתה נחשף להרבה תרבויות".
הוא חזר לארץ לבדו בגיל 18 והתגייס לצנחנים, ובגיל 27 עזב לארה"ב כדי להתמסר לחלום הבינלאומיות ("בעצם ירדתי מהארץ. לפי רבין אפשר לקרוא לי נפולת של נמושות").
- למה אתה חוזר עכשיו?
"כדי להקים משפחה. כל השנים האלה שבהן רציתי להתפתח, לראות עולם, הייתה לי תחושה של חוסר שייכות. במהלך חיי החלפתי מגורי קבע ב-11 מדינות ובהן ארגנטינה, אורוגוואי, שווייץ, ארה"ב, צרפת, לבנון. זה ממלא אותך בחוויות".
- נטשת את פעילותך כעוזר פרלמנטרי של אמנון רובינשטיין כדי לפתוח בקריירה פיננסית בניו יורק. למה לא נשארת שם?
"לא נהניתי לחיות בניו יורק - אני אדם מאוד חם, חם מזג, וקשה לחיות בעיר כל כך קרה פיזית, אנושית, עיר של בודדי תבל. נכנסתי לעבודה בבנק של אדמונד ספרא כיועץ משפטי בגיל 27. מהתפקיד הזה העבירו אותי לבנקאות פרטית, שזה המקצוע שלי מאז קיץ 98', זה 14 שנה. שם מתחילה החוויה הפיננסית של חיי".
- אז לאיזו תרבות התחברת בצורה הכי טבעית?
"צרפת זו אהבה גדולה שלי. זה המקום שהכי עיצב אותי. זו הייתה השנה היפה בחיי. בצרפת למדתי את המושג 'לדעת חיים' SAVOIR VIVRE, שלא קיים בשום תרבות אחרת, ואני חוויתי את זה דרך השדה הרומנטי. ה'לדעת חיים' מתחבר לאמנות, ארכיטקטורה, אופנה ואוכל. השפים הצרפתים הם גיבורי תרבות כמו הגנרלים אצלנו. אין שום דבר בחיים שלא נגזר מהפילוסופיה הזו.
"אני מחלק את התרבויות לצפון ודרום. צפון זה לבן, זה קר, זה סגפנות, היעדר נהנתנות, משמעת עצמית, יושרה. אלה אנשי הצפון. אנשי הדרום הם יותר חיים, נהנתנים, פחות ישרים, אנשי המניינה. איטליה, ספרד, פוטורגל, יוון - אלה מדינות הדרום. צרפת זה בדיוק באמצע, לכן היא מושלמת. אין להם את מוסר העבודה של הסקנדינבים הצפונים, אבל פריון העבודה שלהם הכי גבוה. בצרפת יש את הנהנתנות הלא פלצנית. היא לא קשורה בכסף. כשאתה רואה אנשים שמצליח להם בחיים, שיש להם כסף, הם מתנהגים בנהנתנות נובורישית. בצרפת הנהנתנות היא לא חלק של השכבות הגבוהות בלבד. זה מתקיים בכל השכבות. אנשים פשוטים קונים מכל טוב הארץ. זה טבוע בז'אן פרנסואה (המקבילה של מסעודה משדרות אצלנו) ומחובר לירידה לפרטים. החיבור לאסתטיקה קיים בכל עיירה נידחת בצרפת. בכל וויקנד הייתי מטייל ברחבי צרפת. הייתי מגיע לעייירות שכוחות אל ונהנה מאיך שהם מתלבשים ומדברים. זה ביטוי אמיתי לתרבות גבוהה שהיא גם פופולרית".
"הדייט המרגש של חיי"
- מה היה רגע השיא בחייך?
"עליתי למטוס מתל אביב לבואנוס איירס וראיתי את הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיים. ידעתי שיש לי 14 שעות לחשוב איך אני מתחיל איתה כשנוחתים, אבל אז הסתבר שאני יושב לידה במטוס. זה היה הדייט הכי מרגש שהיה לי בחיים. אחרי כמה שעות הסתבר שהיא נשואה, והרגשתי תסכול עצום. אני רומנטיקן. הייתי משוכנע שזה הדבר האמיתי. זה היה חזק. ירדנו בשדה, אספנו מזוודות והיא כבר מתחילה לסמס לי: 'אתה חסר לי, מתגעגעת'. מפה נולדה מערכת יחסים של כמה שנים. כמה חודשים אחרי, היא עזבה את בעלה".
- אוהב נשים חלשות?
"טוב לב אצל נשים חזקות בא הרבה פחות לידי ביטוי, וזו התכונה הכי חשובה. יותר מאסתטיקה, ואני מאוד אוהב אסתטיקה".
- אתה רוצה להיות בשלושה בסיסים לפחות בו זמנית. איך זה מתיישב עם הצורך שלך למצוא אישה ולהקים משפחה?
"כשאהיה עם אישה אחת אבוא ממקום מאוד מוסרי. מגיל 26 עד גיל 40 לא הייתי בישראל. אלה השנים שאנשים בונים בית וההביטאט הטבעי שלי הוא לא ארה"ב ושווייץ. שתי האהבות הגדולות שלי היו נוצריות, ואני מעדיף יהודייה. את מבינה למה עד עכשיו לא התחתנתי. אני צריך בחירות מדויקות. האנליטיות שלי תמיד כיוונה אותי לשם. אם הייתי בישראל, בוודאות זה היה קורה. לצאת מ-12 בלילה עד 4 בבוקר כדי להכיר, זה מס כבד בשבילי. זה פתטי בגילי".
- והתל אביביות?
"יש פה אובר פתיחות. יש פה הוויה של עיר חטאים. הופתעתי לגלות עד כמה פריז היא מתירנית - נשים שם בוגדות בגברים לא פחות מאשר גברים בוגדים, ותל אביב מאוד מתקרבת לפריז. התגוררתי בארבע הבירות הנחשבות למקומות של לילה ושל נהנתנות, ודווקא בתל אביב נוצרה תרבות נהנתנית של אכול ושתה כי אין מחר. זו בריחה מהצרות. פה אני רואה נשים שהן סליזיות ברמה שלא ראיתי בפריז ולא בניו יורק. תרבות של סקס בשירותים. זה איום ונורא, זה מגעיל".
- למה אתה חושב שהאינטנסיביות והוולגריות הזו מתקיימת דווקא פה?
"זה חלק מההתבהמות של החברה הישראלית. ישנם אלמנטים טובים של ליברליות. אם גבר ששוכב עם רבות נחשב תותח, אין סיבה שאישה לא תוכל גם היא. אבל זו לא אישה שאני רוצה לעצמי. זה חלק מתהליך עמוק. ישראל היא אחת מ20- המדינות העשירות בעולם מתוך 200, ואין שום מדינה שמתמודדת עם רמת איומים כזו. הכיבוש משחית".
- אתה מוקיר את ההדוניזם ובז לו.
"זו הדואליות שמתחילה להשתלט פה. הפכנו את הרווח וההצלחה למהות הכול. בזה אנחנו מזכירים את ניו יורק. הדורסנות שיש בחברה הישראלית לא קיימת באירופה".
כתבות
ני"ע
