"הנזק שגורמות המכללות למשפטים מחלחל לחברה כולה"

בשנת 1971, שבה הוקמה אוניברסיטת חיפה על הר הכרמל, רצו מקימיה שתהיה בה פקולטה למשפטים, אך הדבר לא הסתייע. במשך 20 השנים שלאחר הקמת האוניברסיטה, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לייסד בה פקולטה למשפטים, אך הם נכשלו פעם אחר פעם.

ב-1991, זמן קצר לאחר שפרש פרופ' יצחק זמיר מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, פנה אליו יו"ר המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) דאז, השופט בדימוס משה עציוני, וביקש ממנו כי ינסה שוב להקים פקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. זמיר, שברבות הימים התמנה לדיקן הראשון של הפקולטה (ולאחר מכן לשופט בית המשפט העליון), הסכים לקחת עליו את האתגר מ-3 סיבות מרכזיות.

הראשונה - זמיר חשב שהעובדה שאין שום פקולטה למשפטים מצפון לתל-אביב היא עיוות חברתי שצריך לתקנו. השנייה - באותו זמן היה בישראל מחסור גדול במשפטנים, וזמיר, שהכיר את הבעיה מקרוב כי כיועץ המשפטי לממשלה התקשה לגייס משפטנים לתפקידים ציבוריים נכבדים, ראה הכרח בהכשרת עוד משפטנים.

הסיבה השלישית שבגינה נעתר זמיר לאתגר להקמת פקולטה למשפטים בחיפה הייתה שהוא סלד מתוכניות הלימוד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובפקולטות בתל-אביב ובבר-אילן, שהלכו בעקבותיה, שהיו בעיניו חיקוי של הפקולטות למשפטים במרכז אירופה, והוא רצה להקים פקולטה ברוח חדשה ושונה.

אלא שזמן קצר אחרי שזמיר החל לגייס כוחות ומאמצים להקמת הפקולטה בחיפה, התחלף יו"ר המל"ג. השופט עציוני פרש, ולתפקיד מונה משה לנדוי, שפרש מעט קודם לכן מנשיאות בית המשפט העליון. בשונה מעציוני, לנדוי התנגד להקמת פקולטה בחיפה בטענה כי יש בארץ מספיק משפטנים, וכי עדיף לעודד סטודנטים מצטיינים לפנות ללימודי הנדסה ולא למשפטים.

במצב הזה דרכו של זמיר להקמת הפקולטה התבררה כדרך חתחתים. "קשה כקריעת ים סוף", כהגדרתו.

קושי נוסף שבו נתקל זמיר, נוסף לקושי לשכנע את המל"ג לאשר את הקמת הפקולטה בחיפה, היה גיוס מרצים כי כל המרצים למשפטים לימדו ב-3 האוניברסיטאות הוותיקות. את הפתרון לבעיה מצא זמיר בגיוס קבוצה קטנה של ישראלים מוכשרים שעשו דוקטורט במשפטים בחו"ל ועמדו לחזור ארצה.

אחד מהם היה פרופ' עלי זלצברגר, שסיים תואר שלישי במשפטים באוניברסיטת אוקספורד. בהמשך גייס זמיר מרצים גם ממקורות אחרים, בהם את פרופ' ניבה אלקין-קורן, ש"נשלפה" מהייעוץ המשפטי של חברת IBM.

עורכי דין ברמה נמוכה

לבסוף עלה בידיו של זמיר להקים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, והוא עצמו שימש כדיקן הראשון שלה. "המגויסים" של זמיר, זלצברגר ואלקין-קורן, הפכו גם הם ברבות השנים לדיקנים בפקולטה למשפטים בחיפה: זלצברגר כיהן בתפקיד בשנים 2005-2008, ואלקין-קורן מכהנת היום כדיקנית הפקולטה.

שני עשורים חלפו מאז, ולרגל חגה ה-20 של הפקולטה למשפטים בחיפה מחר (ה'), ערכנו ראיון עם זמיר, זלצברגר ואלקין-קורן, שכולל גם סוגיות שנמצאות על סדר היום בישראל.

ביקשנו לשמוע משלושת הדיקנים כיצד הם רואים את התופעה של גל המכללות למשפטים שהוקמו, ושמסמיכות אלפי סטודנטים מדי שנה כמשפטנים ובהמשך כעורכי דין. אמנם תיארנו לעצמנו שהדיקנים אינם אוהבים את התופעה, אך לא ידענו עד כמה התופעה הזו דרמטית, מסוכנת, וחמורה בעיניהם.

פרופ' זמיר: "רמתן של חלק מהמכללות למשפטים היא מאוד נמוכה, שלא לומר תת-רמה. עקרונית, הוראת משפטים צריכה להיות פתוחה לכל מי שרוצה, אבל אני שומע מורים שמלמדים גם באוניברסיטה וגם במכללה, והם אומרים שזה הבדל של 'יום ולילה'. התוצאה של המכללות היא שיוצאים לשוק עורכי דין ברמה נמוכה שיכולים לגרום נזק גדול. עריכת דין היא סוג של נשק, זה כמו לתת רישיון נהיגה למי שאינו יודע לנהוג".

- ומי אשם במצב הזה?

זמיר: "האשמה מוטלת על המדינה ועל המל"ג, שהיום - להבדיל ממה שהיה כשאני ניסיתי לקבל היתר להקמת הפקולטה - נותנות היתרים על ימין ועל שמאל".

פרופ' זלצברגר אפילו יותר חריף מזמיר ביחסו למכללות: "בתופעת המכללות למשפטים יש שני דברים מאוד חמורים, האחד זה הסטנדרטים של ההשכלה הגבוהה בכלל, והשני זה ההשפעה על הפרופסיה המשפטית. המאסות של בוגרי המשפטים לומדים במכללות לא טובות שפועלות למטרות רווח, ומזנות את המושג של לימודים אקדמיים. זה מצב של שוק, ובמכללות דורשים 10% ממה שדורשים באוניברסיטה. באזור המרכז יש אנשים מוכשרים שבוחרים ללמוד במכללה ולא באוניברסיטת תל-אביב, בין השאר כי במכללה מגישים להם הכול על מגש של כסף".

- איזה נזק גורמות המכללות?

זלצברגר: "הנזק הוא שבוגרי משפטים לא יכולים להוציא משפט אחד קוהרנטי בבית משפט, או לייצג את הלקוחות שלהם במינימום של מקצועיות ונאמנות, זה מאוד חמור. זה מחלחל גם אל האוניברסיטאות ומקרין בסופו של דבר על החברה הישראלית כולה.

"יש לי תאומים בני 17, הם מאוד מוכשרים, אבל הם 'לא שמים' על הלימודים, בין השאר כי הם יודעים שיוכלו ללמוד בעתיד כל דבר שירצו כי אפשר להתקבל לכל דבר. יצחק (זמיר) דיבר על כך שכדי לפתוח את הפקולטה למשפטים בחיפה הוא עבר דרך ארוכה וסבוכה. היום פותחים מוסדות אקדמיים כמו לחמניות טריות".

לדברי פרופ' אלקין-קורן, תופעת המכללות לא כל-כך משפיעה על הפקולטה למשפטים בחיפה, "כי אנחנו לא פונים לאותם קהלי יעד של המכללות". עם זאת, היא תמימת דעים עם עמיתיה כי למכללות למשפטים יש השפעה קשה על ישראל. "מכיוון שכל-כך קל לקבל היום תואר במשפטים ולהיות עורכי דין, העומס על בתי המשפט הוא עצום, ורבים מבעלי הדין מקבלים ייצוג משפטי לא הולם.

"יש היום מכללות שלא נותנים בהן סמינריונים, כי להעביר סמינריון ל-15 סטודנטים זה יקר, וצריך להקצות לזה איש סגל שיישב וינחה אותם. אני מניחה שזה גורם לכך שהסטודנטים נאלצים לקנות את העבודה, כי איך סטודנט יכול להכין עבודה אם לא לימדו אותו לעשות את זה? זה החלק המושחת במודל העסקי של המכללות".

פסיפס של החברה

הדיקנים מבקרים את המכללות למשפטים וסבורים כי הן פוגעות בחברה הישראלית ובערכיה. האם תפקידה של פקולטה למשפטים הוא גם לחנך לערכים?

זלצברגר משוכנע שכן. "בהחלט צריך לחנך לערכים. הפרופסיה המשפטית קיבלה פריבילגיה מדהימה - היא קיבלה מונופול כדי להוביל לערכים של מדינה דמוקרטית-ליברלית שמגינה על זכויות האדם של תושביה. זה דבר שאנחנו שמים עליו דגש. משפטים הם לא הנדסה".

זמיר רואה את הדברים אחרת. לדידו, החינוך לערכים צריך להימשך מגיל אפס ועד יומו האחרון, והאוניברסיטה והפקולטה הן רק חוליה אחת בשרשרת הזו. "לחינוך לערכים יש שני ממדים: הראשון הוא חינוך לערכים בסיסיים כמו הגינות, אחריות ויושר אישי, שאינם קשורים למקצוע הלימוד. נוסף לזה ישנם הערכים של המקצוע. לכל מקצוע יש אתיקה, להנדסה, לרפואה, ויש גם את ערכי היסוד והאתיקה של המשפט, שהם חלק מהמטרה של החינוך המשפטי".

- מה מייחד את הפקולטה בחיפה לעומת שאר האוניברסיטאות והמכללות?

זלצברגר: "בשנים האחרונות הגענו להכרה כי אין 'מדע המשפט'. את המשפט ניתן לנתח בכלים של כלכלה, מדעי המדינה, פילוסופיה ועוד. הייחודיות של הפקולטה למשפטים בחיפה היא שכל זה נמצא בה, והיא נשאה את הלפיד הזה מראשית ימיה.

"בנוסף, הפקולטה ייחודית בכך שהיא פסיפס של החברה הישראלית. לומדים בה 20% ערבים, לצד קיבוצניקים רבים ולצד תלמידי בית-הספר הריאלי בחיפה. הבוגרים שלנו נמצאים היום במקומות הרבה יותר מגוונים, כמו בשירות החוץ, בשירות הציבורי ובשוק התקשורת, מאשר בוגרי אוניברסיטת תל-אביב למשל, שרובם הולכים למשרדי עורכי הדין המסחריים".

- האם האופי של סטודנט שלומד היום משפטים באוניברסיטת חיפה שונה מאופי הסטודנטים שלמדו בה לפני 10-20 שנה?

זלצברגר: "אופי הסטודנטים ב-20 השנה שבהן אני מלמד בהחלט השתנה. בניגוד לאחרים, אני לא חושב ש'הולך ופוחת הדור', אך אופיו של הדור משתנה בכל מיני מובנים.

"כך למשל, בניגוד לעבר - הסטודנטים היום מתכננים מראש את הקריירה המקצועית שלהם. הם מתועלים לקראת קריירה וסוגרים התמחות כבר בשנה השנייה ללימודים. דוגמה נוספת לשינוי היא שכיום נשים ערביות רבות לומדות משפטים ועובדות כעורכות דין, בעוד שבעבר הן למדו בעיקר חינוך ומדעי הרוח וחזרו להיות מורות בכפרים שלהן. מה שנותר תמיד אצל הסטודנטים הוא מידה רבה של סקרנות ופתיחות".

- מהו הדבר המרגש ביותר שאתם זוכרים מתקופת עבודתכם בפקולטה?

זמיר: "את התחושה החלוצית שהייתה בהקמת הפקולטה. הפקולטות למשפטים בירושלים, בתל-אביב ובבר-אילן התנהלו אז בתוך מסגרת נפרדת, ללא קשר לשום דיסציפלינה אחרת, כאילו 'אתה לומד משפטים על הירח'. זו הייתה תפיסה לא נכונה ולא ראויה. אני רציתי לנתץ את המסגרת הזו וליצור בחיפה פקולטה שונה שיהיה בה קשר בין לימודי המשפטים לבין דיסציפלינות אחרות, כמו המנהל הציבורי ועולם העסקים.

"בנוסף, הלימודים בירושלים, בתל-אביב ובבר-אילן התנהלו במתכונת של בית-ספר תיכון, שבהם כל השיעורים הם שיעורי חובה שמועברים בהרצאות שבהן הסטודנט פסיבי. זה היה פסול בעיניי, משום שזה פטרוני ולא מאפשר לסטודנט להתפתח לכיוון שאליו הוא רוצה ולהרחיב את הידע.

"בחיפה הקמנו פקולטה שיש בה הרבה מקצועות בחירה, שילמדו בה בקבוצות קטנות, ושהלימודים יפתחו את יכולות החשיבה העצמאית, הניתוח וההסקה של הסטודנטים, ולא את יכולות השינון".

זלצברגר: "אחרי שעשיתי דוקטורט במשפטים באוקספורד, היה לי ברור שאחזור להיות מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה למדתי. בעקבות הפנייה של זמיר הלכתי לחיפה, כי זה נראה היה לי מעניין, חדש ויוצא דופן. כולנו באנו לחיפה ועשינו משהו חלוצי ומיוחד, וזה גרם לכך שגם חברי הפקולטה למשפטים בחיפה עד היום הם הרבה יותר משפחה מאשר בפקולטות אחרות למשפטים".

אלקין-קורן: "מה שהכי מתחבר אליי לחיפה זו התחושה שאפשר ליצור 'יש מאין'. תחום המשפט והטכנולוגיה, למשל, שזמיר ראה בו חלק מהחזון של הפקולטה, קיים עד היום. הרגע שבו אני עומדת בפני כיתה שיש בה 200 סטודנטים זרים שבאים לכאן לשנה ללמוד קניין רוחני ופטנטים, זה ליצור 'יש מאין'. אותו דבר אפשר להגיד על התוכנית שלנו ללימודי תואר שני לשופטים מכהנים".

- לאן הולכת הפקולטה בעתיד?

אלקין-קורן: "אנחנו מחויבים לחדשנות, ובין היתר, בעקבות מרבצי הנפט והגז שנמצאו ליד חיפה, מפתחים תחומים חדשים כמו מרכז מחקר בתחום של ים ומרבצי סביבה. ישראל צריכה להיערך מחדש לנושא הזה גם מבחינת אנשי מקצוע וגם מבחינת סדר היום הציבורי.

"נפתח גם תוכנית חדשה לתואר שני ללימודי אסיה, שזהו גם עולם חדש, וכן מרכז חדש של שלטון החוק שבו נעסוק במשפט ציבורי, באתיקה ציבורית וגם ביחסי הון ושלטון. הסיסמה שלנו בחיפה היא 'משפטים זה לא מה שחשבתם'. ה-DNA שיצחק זמיר טבע מראשית ימי הפקולטה, של חדשנות וחלוציות, נמשך עד היום".

זמיר: "למעשה, הכיוון של שילוב דיסציפלינות, שאוניברסיטת חיפה הייתה החלוצה שלו לפני 20 שנה, התקבל במהלך השנים אצל האוניברסיטאות האחרות, והיום הוא מהווה את הזרם המרכזי של החינוך המשפטי בכל הארץ".

אלקין-קורן (לזמיר): "הצליח לך".

תגובה: "אמירות מכלילות ומעוררות תמיהה"

ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט, המלמד גם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לא אהב, בלשון המעטה, את הביקורת המוטחת במכללות.

"לפחות לגבי המוסדות שאני מכיר, לאמירות המכלילות אין כל בסיס במציאות, והן מעוררות תמיהה", הוא אומר. לדבריו, "במכללת שערי משפט מחויבים כל הסטודנטים בכתיבת שתי עבודות סמינריוניות במהלך התואר הראשון, הסמינרים מתקיימים בקבוצות קטנות תוך הקפדה על נוכחות, והמורים שמלמדים בה נמנים עם השורה הראשונה של המשפטנים בישראל".

הכהן מוסיף: "קצת משונה לשמוע ביקורת על הזניית תארים מפי אנשים באוניברסיטאות, שבחלק מהן 'מוכרים' תואר שני במשפטים בסיטונות לכל המרבה במחיר, תוך ויתור על דרישות אקדמיות בסיסיות, בדרך שעשויה לבייש כל מוסד אקדמי ראוי לשמו.

"העובדות מדברות בעד עצמן: רוב עורכי הדין שמועמדים לדין המשמעתי, גם באופן יחסי, נמנים עם בוגרי האוניברסיטאות ולא המכללות. רבים מקרב המקוננים על מצב לימודי המשפטים עומדים בתור כדי לקבל בהן שעות הוראה".

לסיכום אומר הכהן: "יש לברך על פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לא רק ל'צפונבונים' עשירים אלא גם לתושבי הפריפריה, לאנשים מעוטי יכולת ולכל מי שחשקה נפשו ללמוד".

סגירת מעגל: גם אני למדתי שם

"למה בעצם החלטת לטפס על האוורסט?", נשאל פעם האדם הראשון שטיפס על ההר הגבוה בעולם, סר אדמונד הילרי. "פשוט כי הוא היה שם", ענה הילרי. בערך מאותה סיבה (להבדיל אלף-אלפי הבדלות) החלטתי ללמוד משפטים באוניברסיטת חיפה. כשהגיע זמני להיות סטודנט, התקבלתי ללימודי משפטים בחיפה.

בשנה הראשונה ללימודים חשבתי שאוכל לשחזר את ההצלחה של לימודיי בתיכון ולהשלים את התואר ללא מאמץ. במהרה התבדיתי. סיימתי אותה עם ציונים בינוניים, ונכשלתי באחד הקורסים. בתום אותה שנה החלטתי שהסיפור הזה פשוט לא מתאים לי. שאני רוצה להיות סופר, עיתונאי או השד יודע מה. עזבתי הכול ועברתי לתל-אביב.

בערב גשום אחד, חודשים רבים אחר-כך, בהיותי מחוסר עבודה, צלצל הטלפון בדירה הקטנה שחלקתי עם שותפים ברוטשילד 137. שיחת הטלפון המפתיעה הייתה מדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה דאז, פרופ' יוסף אדרעי, שעמו מעולם לא החלפתי מילה קודם לכן.

אדרעי לא ביקש ממני לחזור ללימודים, הוא גם לא שאל מה עם 1,000 השקל שנותרתי חייב לאוניברסיטה, אלא פשוט התעניין בגורלי. "התקשרתי לשאול מה שלומך", אמר. "אני מקווה שהוא טוב".

חודשים מספר חלפו, והחלטתי לעזוב את תל-אביב ולחזור הביתה לקיבוץ הזורע ולפקולטה למשפטים בחיפה. את התואר השלמתי בהצלחה, וגם עבדתי במשך שנתיים כעוזר הוראה בפקולטה.

הריאיון שערכתי עם שלושת הדיקנים של הפקולטה למשפטים בחיפה לרגל מלאת לה 20 שנה הוא מעין סגירת מעגל עבורי. וזו גם הזדמנות, אם כי באיחור של שנים, להודות לדיקן נוסף, לפרופ' יוסף אדרעי.

* בהכנת הכתבה סייעה אלה לוי-וינריב.