עזבו את הגירעון עכשיו

א. תמונת מצב

2010-2011 היו שנים טובות לכלכלת ישראל, עם קצב צמיחה שנתי של 4.7%. ואולם כבר בתחילת 2012 החלה ההאטה, והצמיחה תעמוד השנה על כ-2.5% בלבד. זו הסיבה ששיעור האבטלה צפוי לעלות לכ-7.5%, הייצוא בקיפאון, הגירעון במאזן התשלומים יגיע ליותר מ-4 מיליארד דולר, והגירעון בתקציב המדינה צפוי לעמוד על 3%-4% אחוזי תוצר. להערכתי, 2013 צפויה להיות שנה קשה נוספת, עם אותו קצב צמיחה נמוך ושיעור אבטלה שעלול לטפס לכ-8%.

לא כך חשבו כלכלני האוצר וכלכלני בנק ישראל לפני שנתיים. אז הם ראו צמיחה של יותר מ-4%, והעריכו שהגירעון יכול לרדת אפילו ל-1.5% תוצר ב-2013. המציאות טפחה על פניהם. הם טוענים שאירופה אשמה. אני טוען, שאולי יש לאירופה חלק באשמה, אבל בעיקר עשינו זאת לעצמנו, באמצעות השקל החזק שהוריד את רווחיות הייצור ודיכא את הפעילות במשק. זהו תהליך ארוך, שהחל עוד בסוף 2006. התרענו מפניו, אך רק עכשיו מתגלה קצה הקרחון של הבעיה.

בינתיים החלה לפני שנה מחאה חברתית, שנרגעה קצת - אך חזרה עתה. יישום דוח טרכטנברג עולה הרבה כסף שאינו בנמצא, כמובן, בתקופת האטה. גם למעט שהחלו ליישם אין מקורות תקציביים. אם לא יעשו דבר, יפעל הטייס האוטומטי, והגירעון החזוי בתקציב ל-2013 יעמוד על כ-4% תוצר.

ב. החלטת הממשלה

לאור מצב זה אימצה הממשלה את הצעת ראש הממשלה ושר האוצר, להעמיד את יעד הגירעון על 3% תוצר ל-2013, ולא להפחיתו ל-1.5%. נגיד בנק ישראל התנגד, אבל הסכים ליעד של 2.5% - פער של חצי נקודת אחוז בלבד - כדי להראות שנשמרת הירידה ביעד הגירעון.

לדעתי, הקפאת יעד הגירעון בשנה השנייה שבה המשק צפוי להיות בתוואי של האטה משמעותית בצמיחה, הינה החלטה כלכלית נכונה, חשובה ואמיצה; במיוחד לאחר פרסום שיעור האבטלה - 7.1% - רמה גבוהה מאוד למשק שחלק משמעותי מאוכלוסייתו בגיל העבודה כלל אינו נמצא עדיין בכוח העבודה.

נראה שהביקורת על צעדו של ראש הממשלה נובעת מהפנמה איטית מדי של כלכלנים רבים בישראל ובעולם, כי המשק הישראלי מצוי בתוואי מסוכן של האטה מתמשכת. ההאטה אינה נובעת רק מהמשבר באירופה, אלא נוצרה גם מכיוון שכדאיות הייצור במשק נמוכה מאוד זה כמה שנים.

התוצאה הבלתי-נמנעת היא עלייה בשיעור האבטלה, קיפאון בייצוא וגירעון משמעותי במאזן התשלומים, בקצב של 4 מיליארד דולר בשנה. לכן, לעת הזו, הממשלה חייבת לבצע מדיניות כלכלית "אנטי מחזורית". כלומר, כאשר המשק בהאטה וההכנסות ממסים אינן גדלות כצפוי, יש לאפשר הגדלת הגירעון ולא להעלות מסים (להוציא מס על שכר גבוה במיוחד, שכנראה לא יפגע בפעילות).

מנגד, כאשר המשק בצמיחה מואצת וההכנסות ממסים גדלות, יש לאפשר צמצום הגירעון ולא להוריד מסים. תפקיד הממשלה לווסת את הפעילות במשק. כלומר, בזמן שהציבור לא צורך מספיק והעסקים לא משקיעים מספיק, הממשלה היא זו שצריכה להגדיל הוצאות ולעודד בכך את הפעילות במשק, למרות שהתוצאה היא עלייה זמנית של הגירעון. כאשר המשק בגאות, הציבור צורך הרבה וההשקעות פורחות, הממשלה צריכה לצמצם הוצאות כדי להקטין ביקושים ולמנוע אינפלציה. כל כך פשוט וכל כך הגיוני.

כדאי גם לזכור, שמדיניות הגירעון האופטימלית של גוש האירו בזמנו, כפי שמתבטאת באמנת מאסטריכט, הייתה להרשות בתקופה רגילה גירעון של 3% תוצר לכל היותר. ישראל המדינה הכמעט יחידה מבין המדינות המפותחות שעומדת בהחלטה זו. במרבית המדינות המפותחות שיעור הגירעון נע בין 5% תוצר ל-10% תוצר. נוסף על כך, לפני המשבר של 2008 דיברו על כך שהשיעור הסביר של יחס חוב לאומי לתוצר לאומי הוא 60% בקירוב. לאחר 2009 נהפך יחס חוב לתוצר של 75% לסביר ולמכובד ביותר.

ג. תוואי הצמיחה

חלק הארי של כלכלני המאקרו מסכימים תיאורטית עם מדיניות אנטי מחזורית בזמן האטה או מיתון, אבל במקרה הנוכחי הם עדיין לא מכירים בגודל הסכנה של האטה, ולכן העיקרון נהפך חשוב יותר מהמהות. בנק ישראל מסכים להגדלת הגירעון במצב שנוצר, אבל המלצתו היא על גירעון מרבי של 2.5% תוצר - ולא 3%.

באופן זה, לטענת הבנק, נוכל להראות לעולם - ואולי גם לעצמנו - שאנו מצויים בתוואי גירעון יורד. לדעתי, החשיבות המרכזית של המדיניות הכלכלית היא לעודד צמיחה. ויכוח על מינון בסדר גודל של חצי נקודת האחוז הוא ויכוח מיותר.

יותר מכך, ייתכן שכדאי להעלות את הגירעון אפילו ל-3.5% תוצר, לשם האצת תשתיות הרכבת התחתית בגוש דן והאצת התשתיות והחשמול של רכבת ישראל בקווים המרכזיים, כך שהפריפריה תתקרב הרבה מהר יותר למרכז, והאוכלוסייה הצעירה תוכל להתגורר במרחק של 20 דקות נסיעה בלבד ממרכז תל אביב, במחירי דיור סבירים (נמוכים ב-50% מהמחירים בגוש דן). אולי זה עדיף על בניית דירות להשכרה שיהפכו לסלאמס.

להערכתי, ב-2013 הצמיחה צפויה לרדת ל-2.5% במקום 4%, כלומר ירידה של 1.5 נקודות אחוז בתוואי הצמיחה. המדיניות הקלאסית שהייתה ב-2009 מאפשרת עלייה של 1.5 נקודות אחוז בגירעון. וזו בדיוק החלטת ראש הממשלה.

בממוצע, אם נצמח ב-4% לשנה ונשמור על גירעון של 2% תוצר, נגיע בתוך כ-10 שנים ליחס חוב תוצר של 60%. ואולם עתה, כדי לצאת מתוואי הצמיחה האיטי והמסוכן של המשק, נדרשת מדיניות משולבת של השקעות אגרסיביות, עם מדיניות מוניטרית מרחיבה. כלומר, חייבת להתבצע עכשיו הורדת הריבית מרמה של 2.25% לרמה של 1.5%.

סביר מאוד להניח שהורדת הריבית לרמה של 1.5% תביא לפיחות משמעותי בשקל. אבל זו בדיוק המדיניות הנחוצה עתה לכדי לעודד ייצור והשקעות. אנו לא חוששים מעלייה של האינפלציה בעקבות הפיחות. ראשית, עליית המחירים כתוצאה מפיחות היא תופעה חד פעמית, ואינה אינפלציה מתמשכת; שנית, צפויה בד בבד ירידה של מחירי דיור, שהשפעתה על מדד המחירים לצרכן צפויה להיות זהה להשפעת הפיחות. גם אם יהיה פיחות של כ-8% ב-2013, צפויה בעקבותיו עליית מחירים חד פעמית של פחות מ-1%. מנגד, ירידה במדד הדיור של כ-3% תביא לירידת מחירים חד פעמית דומה, כך שההשפעה נטו על מדד המחירים לצרכן תהיה מינימלית.

נראה כי גם במצב של עמידה ביעד 3% גירעון תידרש העלאת מסים מסוימת, אבל עיקר המאמץ צריך להיות בהאצת ההשקעות בענפי המשק. הורדת הריבית ותמריצים ישירים לגידול בהשקעות הם שיאפשרו חזרה לצמיחה מהירה. רק צמיחה מהירה תאפשר הורדת החוב הלאומי מ-75% תוצר כיום לכ-60% תוצר בתוך כ-10 שנים. מדיניות של בלימת הצמיחה תביא בהכרח להגדלת יחס חוב תוצר.

למדינת ישראל אסור להיות בתוואי של האטה בצמיחה ושיעור אבטלה גבוה בזמן שרבים מאוד אפילו אינם חלק מכוח העבודה. אילו האוכלוסייה של חרדים ונשים ערביות (שאינה מהווה עדיין חלק מכוח העבודה) הייתה מצטרפת עכשיו לכוח העבודה, ומכיוון שאין כיום למשק תעסוקה בעבור אוכלוסייה זו - שיעור האבטלה עלול היה לזנק לתחום של 10%-15%.

הבעיה היא לא כמה חוב אנחנו מעבירים לדורות הבאים, אלא כמה נכסים נטו ("מלאי ההון" בניכוי החוב) נעביר לדור הבא. הדור הבא יעדיף תמיד חוב קצת יותר גדול, אבל עם הרבה יותר נכסים, על פני מצב של חוב קטן ומעט נכסים. מדיניות של הקטנת הגירעון בתקופת האטה עלולה להביא לירידת הנכסים נטו לדור הבא - ואת זה הרי אף אחד לא רוצה.

הכותב הוא מנכ"ל מודלים כלכליים בע"מ

 גירעון ממשלתי