הרבה לזפזפ: אבי לוזון

קצת מוזר לסקר משחק כזה. להיות עיתונאי יחיד במקום, חמש דקות לפני תחילת מסיבת עיתונאים, מנער שערי פלדה נעולים ברעש כדי שייצא מישהו שאוכל לשאול אותו איפה ואיך לעזאזל אני נכנס לאצטדיון הלאומי הזה. אנשים מסתכלים עליי בפליאה, מנידים ראש ועוברים למתקן המיחזור הרשמי הענק של העיר לוקסמבורג. אולי המשחק יתקיים במתקן המיחזור? הוא הרבה יותר גדול מהאצטדיון, אני רואה.

היה קשה להגיע לפה. אין שילוט לאצטדיון הכדורגל הלאומי, אפילו לא מאה מטר לפניו. לא מקום חשוב כל כך, מסתבר. וזאת למרות שלמדינה הזערורית הזו (450 אלף תושבים) יש יותר שחקנים בוגרים שמשחקים כדורגל מאשר בישראל. כן, בלוקסמבורג יש 16 אלף שחקני כדורגל מעל גיל 18, לישראל יש עשרת אלפים. מה שאולי מסביר כמה דברים.

אבל תיכף יגיע האוטובוס של נבחרת ישראל. כלומר לא ממש תיכף. רבע שעה אחרי זמן תחילת מסיבת העיתונאים, הגיע האוטובוס של הנבחרת. מה שגרם לכך שבסוף האימון כבר הורידו עובדי האצטדיון העצבניים את השאלטרים של התאורה. ההסבר לאיחור, השלישי ברציפות, היה ש"האסיפה התארכה". וזה כשלמאמן קוראים "הגרמני"?

***

אבל המאמן הוא בטח לא הבעיה של נבחרת ישראל. את הלחץ ששוכב עליו אפשר לחוש פיזית. משל היה יושב לו רון קופמן על הכתפיים. אבל זה לא כל כך עניין מישהו. ארבעה עיתונאים ישראליים היו במסיבת עיתונאים רשמית לקראת משחק במוקדמות הגביע העולמי, מהם שני שדרים. גם מלוקסמבורג לא הגיעו, הספיק להם לצטט עיתונות מישראל ולנתח את חולשת הנבחרת הישראלית. ממילא הנבחרת הלאומית היא רק השנייה האהודה במדינה אחרי נבחרת פורטוגל. ללוקסמבורג יש את המיעוט הפורטוגלי הגדול (יותר מ-60 אלף איש) להסתמך עליו.

המזל הוא לא הבעיה של נבחרת ישראל - לולא ההחמצה הלוקסמבורגית 30 שניות בתוך המשחק, אחרי תצוגת שלומיאליות מחרידה של גל שיש ואיתן טיבי, המשחק היה נראה אחרת. גם אחוז ניצול המצבים, כמו שהסביר גוטמן בסיום, היה טוב באופן בלתי רגיל.

גם המוטיבציה היא לא הבעיה של נבחרת ישראל - השחקנים רצו לנצח, רצו ונלחמו. הם תקשרו זה עם זה, והניצוץ בעיניים לא כבה עד הסוף. "גם אחרי השישי, רציתי את השביעי", הודה גוטמן. "אחוז ניצול המצבים הטוב מצביע על שקט נפשי וביטחון", ענה המאמן לשאלה שהפניתי אליו. מה שאומר שגם מבחינה זו אין בעיה. "ראינו קבוצת כדורגל מסודרת, שיטתית, שיודעת מה היא רוצה מעצמה, ולא המקריות שולטת במשחק שלה". וזה נכון: שנים כבר לא נראתה הנבחרת כמי ששולטת בנעשה ועושה זו בכוונה מרובה.

גם הסגל הוא לא הבעיה של ישראל. המצב של הנבחרת מזכיר את ההתחלה של יואכים לב בגרמניה. בלי כוכבים אחרים, הנבחרת היתה תלויה במיכאל באלאק שיוביל אותה. לב בחר שחקנים צעירים מאוד, שיעשו מה שהוא מבקש מהם בלי לחשוב שהם יודעים יותר טוב. בהזדמנות שנקרתה לו לקראת מונדיאל 2010 הוא גילח את באלאק הנעלב. אבל מאז משחקת גרמניה את הכדורגל של לב, עם הרבה כישרון אבל בלי שחקן ספציפי שיוביל אותה.

יוסי בניון עוד יזכה לקבל דקות משחק בנבחרת, כי ישראל באמת לא במצב לוותר על שירותיו. אבל חילופי הדורות התחילו, וגוטמן מתאים את הכדורגל והסגל לדרך היחידה עבור ישראל להשתפר - ליצור סגנון משחק אחיד ומלוכד. כשגוטמן אומר "המסקנה שלי מהמשחקים האחרונים היא שאין תחליף לניסיון משחק", המחשבה הראשונה היא 'מה, באמת? איזו תגלית!'. אבל גוטמן בעצם אומר דבר אחר. הוא אומר שלמרות שזו קלישאה חבוטה היטב, הוא נאלץ עד היום להשתמש בשחקנים הללו בלית ברירה. כמובן שזה גורם לרעש תקשורתי ולמשחקי כבוד (בניון ציפה, וקיבל את ההודעה טלפונית מגוטמן. אלמוג כהן לא, כפי שאמר בראיון לעיתון לוקסמבורגי).

כי גוטמן נאלץ להתהלך בין הטיפות, להסתדר עם הסביבה, וזו הבעיה של ישראל. המערכת שמהווה את היצור הפרנקנשטייני ששמו הכדורגל הישראלי. מערכת קרושה שמעלה אבק בפינות ושומרת בקנאות על הטירה המבודדת שלה בשמרנות, ותוך משחקי כוח וזלזול בכל ערך אנושי שמגרד לה ברגל. כששחקנים אומרים בעילום שם, שהאימונים הטקטיים של גוטמן משעממים אותם ושהם צריכים פסיכולוג יותר מאשר טקטיקן, לא ברור מאיזה כוכב השחקנים האלו מגיעים. ואיך החוצפה חסרת התחתית הזאת באה לו בטבעיות.

***

התקשורת שלא רואה לנכון להגיע אפילו למשחקים, רק משלהבת את החוצפה הזו ונהנית מפירותיה. וגם הכשרת השחקנים בישראל היא עלובה. גוטמן אמר לפני המשחק, שהוא אמנם מכין את המשחקים בדקדקנות, אבל הבין שלשחקנים הוא יכול רק לתת שלוש תובנות שיסכמו את מה שהוא רוצה לראות מהשחקנים. אתם מבינים, שחקן ישראלי, ועוד שחקן נבחרת עם כישרון, מעמד והרבה מלחכי פינכה, לא מצליח להבין יותר משלוש תובנות טקטיות לקראת משחק. וזו אפילו לא כותרת.

זה עבד, כמובן. ישראל קראה את לוקסמבורג שעמדה גבוה, וחמד ובן בסט משכו את מלכודת הנבדל הלוקסמבורגית, הנשק היחיד שלה, עד מספר מטרים לפני קו האמצע. משם ביצעה הנבחרת פריצות עומק יפהפיות ובמקביל הפעילה אחרי איבוד כדור לחץ על מובילי הכדור הלוקסמבורגים כשכל השחקנים נעים יחד ושומרים על צפיפות. שלוש תובנות, מול לוקסמבורג זה עבד. וזו הדרך היחידה עבור ישראל, כי לנבחרת אין הגנה של ממש. השיפור שחל מול לוקסמבורגים שבורים ורצוצים עם כניסתם של יואב זיו ודקל קינן הוא קוסמטי בלבד. בישראל פשוט לא מכשירים מגינים ראויים לשמם כבר עשור. אולי זה מכניס פחות כסף ונותן פחות מעמד חברתי להיות מגן בישראל.

***

אבל גם כך האדם הקולני באצטדיון שלשום היה גוטמן. היה מי שראה בכך טעם לפגם וזלזול ביריבים, במצב של 0-4 לצרוח על השחקנים שלך. אבל עבור גוטמן זו ההזדמנות שלו ללמד את השחקנים האלה למה הוא מתכוון, לשמור על הפוקוס שלהם ולהרגיל אותם בחזרה לעמדות. ההצלחה של השחקנים בביצוע הרעיונות שלו פרקה עבורו את העול והוא השתחרר תוך צעקות. אחרי המשחק הוא היה הרבה יותר משוחרר. לקראת המשחק ביום שלישי זה יכול להשתנות, כי הפעם לוקסמבורג רק תגן בחירוף כדי להציל קצת כבוד. וגוטמן ייאלץ להמשיך בדרך שלו.

מי שזה לא מתאים לו הוא האדם המביש ביותר בכדורגל הישראלי. לישראל יש ראש התאחדות, אם שמעתם. יש לו כל מיני תפקידים ככזה, אחד מהם הוא הפיקוח והתמיכה בנבחרת. לאבי לוזון זה מתאים רק לפעמים, מסתבר. על-פי כל השמועות, לוזון כועס על גוטמן, בעיקר על הזגזוג, הוויתור על בניון ועל ההליכה לתקשורת - למרות שאין לו כל זכות לבקר אותו. תפקיד יו"ר ההתאחדות הוא לספק את התנאים האידיאליים למאמן שנושא באחריות ועומד בגשם הביקורת, כפי שאפשר היה לראות בזמן האחרון. אחד התנאים הבסיסיים לתמיכה בנבחרת הוא ההגעה למשחקים. לכל משחק, ללא יוצא מן הכלל. איפה נשמע, שלא נאה לראש התאחדות להגיע למשחק של נבחרתו? לוזון, למותר לציין, ליווה מקרוב את כל משחקי יורו 2012 באוקראינה ופולין בקיץ. בכך הדגים לוזון בדיוק את הבעיה של הכדורגל בישראל - שהכדורגל הוא רק חלק משני ופחות ערך עבור העוסקים בענף בארץ. כי כדורגל ישראלי לא עוסק כמעט בכדורגל, אלא באשליות, במשחקי כבוד וכוח, במעמד וכסף.