אחרי פחות משנה בכלא: קצב ביקש חנינה מהנשיא פרס

פחות משנה לאחר שהחל לרצות את עונש 7 שנות המאסר שנגזר עליו, פנה היום (ב') נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שהורשע בשני מעשי אונס ובשורת עבירות מין נוספות, לנשיא המדינה שמעון פרס בבקשת חנינה.

הבקשה מטופלת על-ידי מחלקת החנינות במשרד המשפטים, ואולם על-פי כל הקריטריונים הנהוגים ביחס לבקשות חנינה בכלל ובקשות חנינה של עברייני מין בפרט - המלצת הדרג המקצועי במשרד המשפטים לנשיא פרס תהיה לדחות את בקשת החנינה.

ל"גלובס" נודע כי בשבועות האחרונים התייעץ קצב, המרצה את עונשו בכלא מעשיהו ברמלה, עם שורת גורמים ומקורבים בקשר לבקשת החנינה שהחליט להגיש.

לקצב הובהר באופן חד-משמעי כי מבלי שייטול אחריות על המעשים שבהם הורשע - דהיינו, יודה במעשים ויביע חרטה - ובלא שיסכים לטיפול שיקומי שעברייני מין מחויבים לקבל בין כותלי הכלא, סיכוייה של בקשת החנינה הם אפסיים.

ואולם, קצב הבהיר חד-משמעית כי לעולם לא יודה בביצוע העבירות, וכי אין בדעתו לקבל אחריות על המעשים.

בקשת החנינה מתבססת אפוא על טענות מתחום ההגנה מן הצדק - ולפיהן קצב לא זכה למשפט צדק, נשפט על-ידי הציבור והתקשורת, ועונשו צריך להתמצות בעצם הפסקת כהונותיו הציבוריות וירידתו בבושת-פנים ממעמד האזרח מספר אחת.

בבקשת החנינה, שקצב העביר באמצעות מקורביו למשרד המשפטים ומשם למחלקה המשפטית בבית הנשיא, מצוין כאמור כי קצב מעולם לא זכה למשפט הוגן, וכי הוא קופח בקבלת ההחלטות בעניינו כבר מתחילת החקירה הפלילית נגדו.

קצב מציין את תשומת-הלב התקשורתית הרבה שלה זכו הפרשה כולה, החקירה והמשפט, ולדבריו הסיקור התקשורתי היה מוטה ולא איפשר לו לנהל משפט הוגן. בשום שלב בתהליך, טוען קצב, לא עמדה לו חזקת החפות.

הנשיא לשעבר ציין בבקשה גם את הפגיעה הקשה במעמדו ובכבודו שנגרמה מעצם עזיבתו את תפקיד נשיא המדינה, ולדבריו בכך כבר בא על עונשו.

יצוין כי כל הנימוקים הללו, הנכללים מבחינה משפטית תחת ההגדרה "הגנה מן הצדק", נשקלו לטובתו של קצב במסגרת גזר דינו, ובית המשפט המחוזי בתל-אביב ציין כי אלמלא עמדו לזכותו נימוקים אלה, היה העונש שנגזר עליו חמור אף יותר.

מלשכתו של נשיא המדינה שמעון פרס ומלשכת שר המשפטים יעקב נאמן ביקשו שלא להתייחס לנושא.

מבית הנשיא נמסר כי אכן היום הוגשה בקשת חנינה רשמית מטעמו של קצב, וכי הבקשה הוגשה על-ידי אשת הנשיא לשעבר, גילה קצב. "בקשת החנינה תטופל על-ידי מחלקת החנינות בבית הנשיא על-פי הנוהל המקובל", נמסר בהודעת בית הנשיא.

"בקשה מוקדמת ומביכה"

איגוד מרכזי הסיוע מסר בתגובה: "הגשת בקשת החנינה של משה קצב בשלב זה, כ-10 חודשים בלבד לאחר שהחל לרצות את עונשו, ומבלי שהוא עבר תהליך כלשהו והוכיח כי הוא ראוי להקלה בעונשו, היא לא רק מוקדמת ומביכה מדי, אלא מעבירה מסר בעייתי, אם תתקבל, לגבי מושג השוויון בפני החוק.

"צריך לזכור כי שתי ערכאות שונות קבעו כי משה קצב ביצע שורת עבירות מין תוך שימוש לרעה בכוחו וניצול תלות ומרותו, ראו בהתנהגותו זו משום שחיתות, מעילה באימון, כוחנות, הטרדות מיניות, מעשים מגונים ואינוס, וכי הנסיבות המחמירות נוכח רום מעמדו, ועשיית המעשים תוך ניצול סמכותו כשר ונשיא כלפי הכפופות לו ונוכח פער הגיל והמעמד שביניהם, רק מעצימות את הפגיעה ובוודאי לא צריכות לשמש כנימוק להקלה בעונשו".

לדברי ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע, "עבריין מין, בוודאי כזה שאינו לוקח אחריות למעשיו, אינו ראוי לשחרור מוקדם מבלי שעבר טיפול כלשהו. צריך לזכור כי החוק קובע כי כל החלטה על שחרור מוקדם, שאיננה זכות קנויה, חייבת להביא בחשבון לא רק את השיקול הציבורי, אלא גם להעביר מסר של צדק עבור אותן נשים אמיצות, שנותרו פגועות ומצולקות גם לאחר שהסתיים ההליך הפלילי, ולהן, למרבה הצער, אין אפשרות ל'חנינה' מהסבל הרב שנגרם להן".

סירב ללבוש מדי אסיר

בדצמבר 2010 הורשע קצב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהרכב שופטים בראשות השופט ג'ורג' קרא, בביצוע שני מעשי אונס, ב-א' ממשרד התיירות, ובשורת עבירות מין בשתי מתלוננות נוספות, שעבדו בבית הנשיא בתקופת כהונתו.

בית המשפט המחוזי גזר עליו בדעת רוב עונש של 7 שנות מאסר בפועל, ואולם בית המשפט העליון עיכב את תחילת ריצוי העונש עד לאחר הכרעה בערעור.

לפני כשנה דחה בית המשפט העליון פה-אחד את ערעורו של קצב, הן על הרשעתו והן על העונש שנגזר עליו, ושבועות אחדים לאחר מכן החל קצב בריצוי העונש באגף התורני בכלא מעשיהו.

בשבועות הראשונים למאסרו סירב קצב ללבוש מדי אסיר, ובהמשך הסכים רק ללבוש ז'קט של שירות בתי הסוהר, כדי שיוכל לקבל אורחים ומבקרים - אך בהמשך הסכים למלא את ההוראה המחייבת אסירים באגף התורני ללבוש מדי אסיר כל אימת שהם יוצאים מהאגף - לקבלת אורחים או לקניות בקנטינה.

כל בקשות החנינה, המתקת עונשים, קציבת עונשים, מחיקת רישום פלילי או קיצור תקופות רישום פלילי, נבחנות במחלקת החנינות במשרד המשפטים, שבראשה עומדת עו"ד אמי פלמור. בתום תהליך הבחינה מעבירה המחלקה חוות-דעת מקצועית לשר המשפטים, הכוללת המלצה - אם להיענות לבקשת החנינה או לא. זאת, לאחר בחינת מידע שמגיע ממקומות שונים - מהשב"ס, מידע מודיעיני מהמשטרה, גורמי רווחה או שירות המבחן במידת הצורך, שב"כ ועוד.

למעט מקרים נדירים וחריגים, שר המשפטים מאמץ את המלצת מחלקת החנינות ומעביר את המלצתו לנשיא המדינה.

גם הנשיא עצמו מאמץ כעניין שבשיגרה, למעט מקרים נדירים ביותר, את המלצת שר המשפטים, ומחליט אם להיענות לבקשת החנינה. אם החליט להיענות לבקשה, הוא מעביר את החלטתו בחזרה לשר המשפטים, כדי שזה יחתום "חתימת קיום" על ההחלטה.

על-פי פסיקת בג"ץ, רשאי שר המשפטים במקרים חריגים, שבהם החלטת הנשיא היתה בלתי סבירה באופן קיצוני או נגועה בשיקולים זרים, שלא לצרף את חתימתו, ובכך לסכל למעשה את החלטת החנינה.

אחת השאלות הנבחנות על-ידי מחלקת החנינות במסגרת בקשת החנינה היא שאלת המסוכנות. שאלה זו נבחנת גם כאשר שב"ס נדרש להחליט אם לאפשר לאסיר לצאת לחופשות, לאחר שריצה רבע מתקופת מאסרו, וכן על-ידי ועדת השחרורים, הבוחנת את שחרורו של אסיר בתום שני שלישים מתקופת מאסרו.

בעניינם של עברייני מין ועברייני אלימות במשפחה, הפרקטיקה המקובלת היא שעבריין מין שסירב לעבור שיקום בין כותלי הכלא, לרבות טיפול פסיכולוגי, ושסירב ליטול אחריות על מעשיו, דהיינו להודות בביצוע העבירות שבהן הורשע - ייחשב למי שנשקפת ממנו מסוכנות, והדבר פועל כנגד בקשתו לקבל חנינה או הקלה אחרת.

עם זאת, על-פי פסיקת בית המשפט העליון, ההחלטה איננה אוטומטית, ולעתים ניתן לאשר חנינה מסיבות הומניטריות או אחרות, גם במקרים שבהם האסיר לא הביע חרטה ולא הסכים לעבור הליך שיקום.