טבריה. הכניסה לעיר הנמוכה ביותר בישראל מדכדכת כמו תמיד, גיבוב של שיכונים מוזנחים משקיפים בדממה על הכינרת המלאה יחסית וזועקים את הפספוס הגדול של העיר הזו, שיכלה להיות בונבוניירה; וגם הייתה, וודאי עוד תשוב להיות.

אחרי הכול כבר כמעט אלפיים שנה שהיא פה, טבריה, ואפשר לומר שהספיקה לראות כבר כמעט את הכול: מלחמות ושיטפונות, מגפות ונסים, רעידות אדמה ומעשי טבח. היא עברה את הרומאים, את הביזנטים, את הפרסים, את הצלבנים והממלוכים, את הטורקים ואת האנגלים, ואת היהודים שהיו שם לאורך כל הזמן הזה. האר"י הקדוש פעל בה, הסנהדרין ישבה בה, בטבריה נחתם התלמוד, בטבריה נכתב כתר ארם צובא, שחוקרים רואים בו את כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך. בנימין מטודלה ביקר בה, כמו גם מארק טווין. ישו הילך בה על המים והיא קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות. אדמתה ספוגה דם והיסטוריה. ואם היא עברה את כל זה אין לי ספק שהיא תעבור גם את הבחירות המוניציפליות באוקטובר הקרוב. קטן עליה.

המירוץ לראשות עיריית טבריה מתחיל להתחמם אחרי שראש העירייה זוהר עובד, שמכהן כבר עשור (שתי קדנציות), הודיע במפתיע שלא יתמודד בבחירות הקרובות (אחרי שכבר הודיע שיתמודד), כדי להתמסר לתחביב הבוער בעצמותיו - הציור. ציור זה תחביב נהדר, אבל יכול להיות שעובד החליט לפרוש גם בגלל כתבי אישום התלויים ועומדים נגדו שהוגשו במארס 2010 וביוני 2011: הראשון בגין רישום כוזב במסמכי תאגיד והגבלת הכנסות (מואשם שבמערכת הבחירות הראשונה שלו לראשות העירייה, ב-2003, הוא הוציא סכומים העולים על המותר בחוק, ומימן את מסע הבחירות של שלוש רשימות נוספות שתמכו בו אחר כך). כתב האישום השני הוגש על קשירת קשר לביצוע עבירת פשע - חדירה לחומר מחשב (של מבקר העירייה), ופגיעה בפרטיות.

ועדיין, על-פי כל הסקרים, עובד יכול היה לקחת את העיר בהליכה לעוד קדנציה, לו רק היה רוצה בכך. לזכותו של עובד, ששוהה בחו"ל בימים אלה ואינו זמין, ייאמר שבתקופתו ידעה טבריה השקעות רבות, התיירות הנכנסת התרחבה וממשיכה להתגבר, בשלוש השנים האחרונות היא שוברת שוב ושוב את שיאי הלינות של עצמה (1.82 מיליון ב-2012) ושומרת על המקום הרביעי בתיירות בארץ; גם אם מדובר בתיירות זולה בעיקרה (חרדים, ועדי עובדים וצליינים שעוברים בה ולא נשארים לבלות או לבזבז). העיר עוברת גל שיפוצים נרחב - יש טיילת חדשה, רחוב מקורה, קניון דנדש ומלון חדיש הנבנה והולך, אחרי שלא נבנה כאן מלון במשך עשרים שנה - גם אם איטי עד להרתיח. ואיך לא יהיה איטי כשמתחת לכל אבן שתהפוך בה תמצא איזה קבר שקדוש למישהו.

לחובתו של ראש העירייה היוצא אפשר לציין את העובדה המצערת שהעיר סובלת מהגירה שלילית - בעיקר של צעירים, חילונים ומבוססים כלכלית, שעוברים למושבים הסמוכים. את מקומם תופסים חרדים. כבר שנים שהאוכלוסייה שלה נשארת יציבה, כ-42 אלף טבריינים (נתוני 2011, הלמ"ס). המפורסם שבהם, בימים אלה, הוא אחד אבי לוי שמתמודד בתוכנית האח הגדול ועושה כבוד לעירו.

שלושה בעקבות אחד

על כיסאו של זוהר עובד מתמודדים כעת שלושה טבריינים גאים: הח"כ לשעבר ציון פיניאן, שכיהן כסגן ראש העירייה למשך 15 שנים (מתוך עשרים שנים במועצה); יוסי בן-דוד, שגם הוא היה כבר סגן ראש העירייה עד 2008 וזו לו הפעם השלישית שהוא מתמודד על ראשות העירייה; ורון קובי, מועמד עצמאי, טברייני שעזב את העיר לפני כעשרים שנה ועתה מנסה לחזור אליה דרך הכניסה הראשית.

קובי הוא האחראי העיקרי להתעוררות. קבוצת פייסבוק שהקים, בשם "מרימים את טבריה מהקרשים", צברה תאוצה ואלפי חברים נרגנים, ובאמצעותה הם נלחמים במה שהם רואים כשחיתות בעירייה. וזו לא מלחמה נקייה: במהלכה נעצר כבר קובי, בילה לילה במעצר, והוגשו נגדו תביעות, כמו גם נגד חבריו, שגם הם, מצדם, הגישו תביעות וקובלנות נגד ראש העירייה, דובר העירייה ואחרים. בשיא המלחמה הזו נשלח מכתב איום אל ראש העירייה: "סופך קרב", נכתב שם, יחד עם צילום של ארבעה כדורי אקדח. אבל לרון קובי לא היה שום קשר לפרשה הזו, לדברי כל הנוגעים בדבר.

קובי החליט להתמודד על ראשות העירייה אחרי שנכח במפגש מחזורים לפני שנתיים וראה שרוב המחזור שלו עזב את העיר. הוא חבר לאיתן עובד, חבר מועצה ובן דוד של ראש העירייה - שעמו הוא מסוכסך, כמעט מיותר לציין - ויחד הם נלחמים את מלחמתם. אני פוגש את קובי בחניון ליד טיילת יגאל אלון. הוא יוצא מהג'יפ שלו. במערכת עוד מתנגן הדיסק של שלמה ארצי בהופעה, ואנחנו הולכים לפגוש את עובד, שמתפעל מועדון שיט. עובד מספר שישב בעירייה מ-1998 עד 2010, ולאט-לאט נחשף לטענתו לאי-הסדרים, לשערוריות ולשלל ממצאים שאותם הוא מפרט וממסמך. גם הוא נתבע, ויותר מפעם, והודח מכל תפקידיו הציבוריים. כל התיקים נגדו נסגרו, נכון להיום.

בינתיים נשאר בור

חוץ מהכיעור ומההזנחה כיף להסתובב בטבריה. האנשים נחמדים, ואף שיש להם לא מעט טענות הם גם מאוד לוקאל פטריוטיים, סוחבים את הפרובינציאליות בגאווה. מי שמשפחתו שוכנת בעיר פחות משבעה דורות נחשב למהגר חדש, וכולם מכירים את כולם. יש בזה משהו נעים.

בדרך אנחנו פוגשים את אבישי פרג', בעל תחנת דלק, שאומר ש"הכול רק נהיה יותר גרוע". גבריאל גבאי, נהג מונית, אומר שהעיר מתה. משבע בבוקר הייתה לו רק נסיעה אחת. הילדים שלו עזבו את העיר. הוא? בחיים לא. "אני תוכננתי, בוצעתי, חייתי ואמות בטבריה", דברי גבאי.

ברחוב הירדן נמצאת אחת הדוגמאות הבולטות לאבסורד טברייני מהו: כביש הכוהנים. מה שהתחיל לפני כמה שנים כתיקון כביש שגרתי הסתבך והלך כשנמצאו קברים מתחת לכביש (גם על עצם העובדה הזו יש ויכוח, אלא מה). הפתרון שנמצא כמו לקוח היישר מאיזו פרודיה: מתחת לכביש הונחו גושי בטון אימתניים, שיושבים על בטון מוחלק ויוצרים גשר תת-קרקעי שאמור לבודד את הכביש מפני האדמה - כולל מין ארובות משונות שדרכן יוכלו הנשמות לצאת ביום תחיית המתים. בינתיים תופח התקציב והולך, כבר 25 מיליון שקלים, והיד עוד נטויה. הסוחרים שברחוב מלאים גם הם טרוניות כרימון, ואפשר להבין אותם.

מול כביש הכוהנים יש בור עצום. פעם שכן פה גן העיר של טבריה, אבל לפני משהו כמו שבע שנים החליטו להרוס, לחפור חניון תת-קרקעי ולבנות את הגן מחדש בהשקעה עצומה של 90 מיליון שקלים. בינתיים נשאר בור.

אנחנו ממשיכים לרחוב הגליל, שחציו עבר שיפוץ ונראה נהדר: רחוב מקורה, מעוצב ומזמין. זאת אף שהסוחרים מתלוננים שאין עבודה, כי אי-אפשר לחנות, הגם שיש חניון ממש קרוב. אבל אנשים התרגלו, הם אומרים. שיתרגלו אחרת, אני מציע. ואחד מהם לוחש שאם לא הערבים שעדיין באים לבלות בטבריה, אפשר היה לסגור את העיר.

חלקו הצפוני של הרחוב, שאליו עדיין לא הגיע השיפוץ, עלוב מאוד. שדרה עגומה של פלאפלים ושווארמיות. את כולם פינו מהבניין שממול עד שייגמר השיפוץ, אבל זה לא ממש נגמר. פרלה אלמליח ובנה יוסי יושבים בדוכן שלהם, מוכרים מיץ, בטריות ומציתים. שבע שנים אנחנו פה, מתלוננת פרלה, ויוסי נשבע שהיה בורח אילו היה לו לאן.

וזה עוד לפני שמגיעים לשוק של טבריה, שהוא מסכן עוד יותר מרחוב הגליל. גם הוא עומד לפני שיפוצים נרחבים בהשקעה ניכרת. הכוונה היא להרוס הכול ולבנות מחדש, אבל בינתיים הסוחרים סובלים. אנשים לא רוצים להזדהות בשמותיהם. אחד "מפחד על הילדים", השני "לא רוצה להתעסק בזה" - כל אחד והתירוץ שלו. עד שיש כבר מי שרוצה ומסכים להזדהות ולהצטלם, בא חבר שלו ומזהיר אותו בשקט. "למה אתה מדבר עם עיתונאים", הוא לוחש לו, "ישרפו אותך".

שלא לציטוט הם מדברים על משטר חמולתי ועל אדישות של העירייה, ואף אחד מהם לא מאמין שיהיה טוב. ולמרות זאת, ואפילו שכל אחד מהם מאיים לעזוב - הם לא עוזבים. את קובי הם מקבלים בברכה, לפחות ממה שראיתי, אבל כך גם את שאר המועמדים. מאחורי הגב זה כבר סיפור אחר. ככל שהמקום קטן יותר, גדול יותר חוסר האמונה השורר בו.

אוהבים את ארצי פה, ובן-דוד אוהב אותו יותר מכולם. הוא מצטט מתוך השיר: "למות לפני סיום, והיא על קו רקיע, מתוחה כמו עיר קטנה דמוית שרב" - זה ממש על טבריה, הוא אומר לי, נרגש. כשאני מעיר לו שגם המתחרה שלו, רון קובי, חולה על שלמה ארצי ושהם אפילו בני אותו הגיל - הוא קצת מתעצבן, "אני לא עזבתי את טבריה מעולם", הוא מצהיר, "ואין לי שום כוונה כזאת. אני אוהב את העיר, נלחמתי ולא זזתי. אני עובד במרכז ועושה 8,000 קילומטרים בכל חודש בשביל להישאר פה".

הכתבה המלאה - במגזין G