חלום ליל קיץ: היורו בישראל היה הצלחה מסחררת

ישראל כבר אירחה בעבר משחקים מליגת האלופות, נבחרות גדולות שהגיעו למשחקים באצטדיון ר"ג, פיינל-פורים בכדורסל. רק שעם כל הכבוד לכל אלו, דבר כזה עוד לא היה כאן: שבועיים רצופים ומרוכזים של כמה מכישרונות הקצפת של הכדורגל האירופי, מפזזים על בסיס יומיומי במדשאות הנוצצות של נתניה ופתח תקווה כמעט ומצליחים להשכיח שעד לפני כמה רגעים היו בערים האלו בסך הכל קופסאות ואורוות.

עכשיו נגמר הפסטיבל. 450 מתנדבי אופ"א יפשטו את המדים, השילוט הלועזי יקופל, הסדרנים הישראלים עם הווסטים הכתומים ימחקו את החיוכים, הסקאוטים של באיירן וארסנל יעלו על טיסות המשך למדינות כדורגל אמיתיות, חופי הים והפאבים בתל-אביב יתרוקנו מתיירים לבנבנים. כולנו נחזור להתפלש בביצה המקומית של ליגת העל, ניגעל שוב מאוהדי הקבוצות הגזענים והאלימים, מהעסקנים המושחתים והשחקנים נטולי הטכניקה, ומהתקשורת המאניה-דיפרסית. אבל יחד זאת, נישאר גם עם הרבה תקווה בלב שמשהו מהמורשת בכל זאת יצליח לחלחל, ושהעתיד ייצבע בצבעים טיפה יותר ורודים.

אז מה בעצם הפך את הטורניר הזה למוצלח כל כך?

1. קודם כל זה הכדורגל בטורניר הזה, שהיה תענוג. על גבול האופוריה. "המשחק היפה", כפי שהוא מכונה, הפגין את מלוא תפארתו בסיבוב ההופעות שלו בישראל. ההבטחות שדיברו עליהן לפני הטורניר קיימו ובגדול, במיוחד אלו מספרד: איסקו ממלאגה, גאון של קישור התקפי וכדרור, שנתן הצגות ענק בשבועיים האחרונים והודיע השבוע כי יעבור במהלך הקיץ, באופן ראוי לאחד כזה, לריאל מדריד או למנצ'סטר סיטי; דויד דה חאה, שספג רק שני שערים בחמישה משחקים מצוינים שלו, והוכיח שאלכס פרגוסון לא היה שיכור לחלוטין כשהחליט לפני שנתיים להשכיב 20 מיליון אירו על הרכישה של השוער השרוך הכחוש (שמתקשה בכדורי גובה); הסקורר הקטלני אלבארו מוראטה, שמסתמן כפתרון טוב לעמדת החלוץ הבעייתית בריאל מדריד; וכמובן, טיאגו אלקנטרה וכריסטיאן טייו, שני ילדי הפלא של ברצלונה, והמגן הימני מרטין מונטויה שמאיים להשכיח שקיים שחקן כזה דני אלבס.

מאגר הכישרון של ספרד ממשיך להוכיח שהוא לא קרוב להתייבשות. ארון התארים של אומת הכדורגל מספר 1 בעולם בשנים האחרונות כולל את שתי אליפויות אירופה האחרונות לבוגרים (2008 ו-2012), המונדיאל האחרון (2010), שתי אליפויות אירופה עד גיל 21 (2013 ו-2011), ואפילו שתי אליפויות אירופה האחרונות (2012 ו-2011) עד גיל 19. וכל הספרדים האלו משחקים באותה שיטה מוכרת: לפי חברת ניתוח הנתונים "אופטה", ספרד הצעירה רשמה בחמשת משחקיה ביורו 2013 לא פחות מ-685 ניסיונות מסירה בממוצע, יותר מכל נבחרת אחרת בטורניר; אחוזי ההצלחה של מסירות אלו: 90.6%.

השמועות על מותו של הטיקי-טאקה היו מוקדמות, וספרד היא עדיין מעצמת הכדורגל שכולם הרחק-הרחק מאחוריה, כולל הגרמנים שקצת התבלבלו מהצלחה חד-פעמית העונה בליגת האלופות.

2. והיו גם איטלקים ביורו 2013: מרקו וראטי מפ.ס.ז', שהבהיר לכולם כי התגית המחייבת של ה"פירלו החדש" לא בהכרח גדולה עליו; אינסינייה מנאפולי, 1.62 מטרים של גאונות. צריך לציין גם את ההולנדים: הנבחרת הזאת המשיכה לשכנע, לפרקים, כי הכדורגל הטוטאלי חי ונושם. לפחות עד שהספרדים הדגימו להם את הגרסה המשודרגת לשיטה הזאת בשלב הבתים, ועד שהאיטלקים הדגימו בחצי הגמר להולנדים, כמיטב המסורת, את הדרך הצינית להתגבר על השיטה הזאת. והיה לנו ביורו הזה גם את הולטבי הגרמני, שעוד יוביל את טוטנהאם לגדולות בפרמיירליג. ועוד, ועוד, ועוד.

3. מעל שחקנים אינדיבידואלים ושיטות המשחק המתקדמות של המאמנים, היורו הזה היווה המשך ישיר למגמה הבולטת בכדורגל העולמי בשנה האחרונה: חושבים קדימה, כי התקפה מנצחת משחקים, ולא שום דבר אחר. ברמת המועדונים זה בלט השנה עם המפלצת של באיירן, שניצחה את המכונה ההתקפית והדומיננטית של ברצלונה בזכות הסתערות קדימה, סגולה שגם הביאה לה מחיקה קלילה של היריבות בבונדסליגה; ביורו הצעירות בישראל נכבשו 45 שערים, ממוצע עגול של שלושה כיבושים למשחק - במה שהפך אותו לטורניר האנדר-21 הכי פורה מבין חמשת האחרונים (בקודם ב-2011 בדנמרק נכבשו רק 2.25 שערים למשחק).

4. מישל פלאטיני נתן אתמול (ג') במסיבת העיתונאים שלו את הציון 9.5 למאמצי הארגון של ההתאחדות לכדורגל. אם נעזוב לרגע בצד את קשריו החמימים של נשיא אופ"א עם אבי לוזון, וגם את הציניות שמתלווה ברפלקס מותנה לכל סיקור תקשורתי כלשהו הנוגע להתאחדות - אז נוכל להודות שיש לצרפתי סיבה אחת מרכזית טובה לחלק את הקומפלימנט הזה: הצופים שהגיעו בהמוניהם.

המספרים הסופיים של יורו 2013 עלו על כל הציפיות והתחזיות: מעל 180 אלף אוהדים שהגיעו לצפות כאן ב-15 משחקי כדורגל, כולל משחקי גארבג'-טיים בשלב הבתים שרשמו מספרים נהדרים. מבחינת ממוצע, זה יותר מ-12 אלף צופים למשחק, יותר מכפול מהמספר שנרשם העונה בליגת העל (כ-5,100). המספר הזה שם בצל את הטורנירים הקודמים לנבחרות צעירות: לדנמרק 2011 הגיעו ממוצע של 6,372 צופים למשחק, בשבדיה 2009 הנתון עמד על 10,837. דנמרק ושבדיה, נזכיר, הן מדינות עם תרבות כדורגל שעולה על שלנו בכמה וכמה דרגות.

המסקנה? ההתאחדות לכדורגל עשתה בחוכמה כששיווקה כרטיסים במחירים הוגנים (לא יותר מ-60 שקל), ושחילקה כמות מכובדת נוספת של כרטיסים לגופים כאלו ואחרים. מעבר לכך שכמות האנשים הגדולה באצטדיונים מצטלמת טוב ומשפרת את תדמיתנו בעולם - הילדים שנכנסים בחינם היום, הם האוהדים שישלמו כסף מחר. מספיק שהיורו הזה יגרום רק ל-10% מהקהלים החדשים שהגיעו לכדורגל מהיורו להצטרף החל מהעונה הבאה למעגל המשחקים של ליגת העל או נבחרת ישראל הבוגרת - וכבר יהיה מדובר על הצלחה.

5. עניין אחד קטן שהעיב על החוויה ויישאר איתנו פה בינתיים גם בחיי היום-יום: דרכי הגישה. זו לא אחריות של ההתאחדות, אלא של משרד התחבורה, העיריות ומע"צ, אבל הפקקים הבלתי נסבלים, מקומות החניה הלא קיימים, הרכבת הצפופה עד חנק שמזדחלת קרוב לשעתיים על קו ת"א-ירושלים - כל אלו טרחו להזכיר לנו שאנחנו עדיין במזרח התיכון, גם אם הכדורגל ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד.