"משלם המסים משלם גם על סבסוד המוצר - זו הונאה"

הדעה המקובלת היא שהחדשנות שייכת למגזר היזמי הפרטי, והנה מגיעה מריאנה מצוקאטו, פרופסורית לכלכלה ילידת איטליה וטוענת בספר מבריק חדש שהמגזר הפרטי רחוק מאוד מלהיות מושלם. חדשנות תלויה ביזמות נועזת, אבל הישות שלוקחת את הסיכונים הגדולים ביותר ומשיגה את פריצות הדרך הגדולות ביותר אינה המגזר הפרטי אלא דווקא המדינה המושמצת.

דוגמאות? למצוקאטו, מרצה באוניברסיטת סאסקס שבבריטניה המתמחה במדיניות מדעית-טכנולוגית ציבורית, ומאחוריה קריירה אקדמית ומחקרית ארוכה בארה"ב ובאירופה, יש בשפע: למשל, מכון המדע הלאומי האמריקאי מימן את פיתוח האלגוריתם שמניע את מנוע החיפוש של גוגל; המימון המוקדם של אפל הגיע מתוכנית המחקר והחדשנות לעסקים קטנים של הממשל האמריקאי; כל הטכנולוגיות שהופכות את האייפון ל"חכם" מומנו על ידי המדינה - האינטרנט, רשתות הסלולר, ה-GPS, מיקרו-אלקטרוניקה, מסך מגע והעוזר האישי המופעל בפקודות קול. אפל שילבה את כולם בצורה מבריקה, אבל היא רק קטפה את הפירות של שבעה עשורים של חדשנות במימון המדינה.

מדוע תפקיד המדינה חשוב כל כך? התשובה נעוצה בחוסר הוודאות האדיר, במרחבי הזמן ובעלויות הקשורים לחדשנות בסיסית. חברות פרטיות אינן יכולות לשאת בעלויות הללו, גם מפני שהן לא בטוחות שיקטפו את הפירות וגם מפני שהפירות מבשילים רק בעתיד הרחוק.

מצוקאטו (45), שהפכה בשבועות האחרונים לכוכבת רוק כמעט בעיתונים כמו "פייננשל טיימס" (שהקדיש לספרה החדש סיקור נרחב, כולל סרטון וידיאו עמה) אוהבת לשחוט את המיתוסים על הון הסיכון אוהב הסיכונים והביורוקרטים ששונאים סיכונים.

אפילו קובעי המדיניות מאמינים יותר ויותר במיתוס שהמדינה היא רק מכשול, היא טוענת, ולכן הם שוללים מהחדשנות את התמיכה וכוח האדם המאפשרים לה לשגשג. הבוז שסופגת המדינה שולל ממנה גם את הרצון ואת היכולת לקחת סיכונים יזמיים.

הממשלה משלימה והולכת עם העובדה שהיא מממנת את הסיכונים, ואילו המגזר הפרטי גורף את הפרסים. מה שנוצר איננו סביבה סימביוטית אמיתית של חדשנות, אלא סביבה טפילית, שבה האלמנטים המשקיעים כספים הם חברתיים-ציבוריים, והאלמנטים שמרוויחים מופרטים במידה רבה. זוהי "סוציאליזציה של הסיכון" ו"הפרטה של הסיכוי", הרווח שבצד לקיחת הסיכון. האם משלמי המסים מבינים שמיסיהם מממנים את החידושים הבסיסיים שמניעים את הכלכלה שלהם?

ספרה של מצוקאטו, "המדינה היזמית: חשיפת השקר מאחורי המיתוס של המגזר הפרטי מול הציבורי" (The Entrepreneurial State: debunking private vs public sector myths) הופיע ביוני השנה. לפני כחודש סיקרנו אותו גם אנחנו ("מיתוס החדשנות", 5.8.2013), וכעת, פרופ' מצוקאטו, המלמדת באוניברסיטת סאסקס שבבריטניה, נענתה לבקשת "גלובס" להרחיב בכמה שאלות.

הבעיה: איפה התגמול למדינה?

מצוקאטו מראה במחקריה שחברות כמו גוגל, אפל ופייזר מבוססות על עבודה שנעשתה במעבדות הממשל האמריקאי. עולה השאלה מדוע דווקא הן נהנו מההטבות האלה או מקסמו אותן. האם תהליך "הפרטת" הידע אקסקלוסיבי מדי ולא מספיק תחרותי ושקוף?

מצוקאטו מסבירה את הבעיה: "שלושה רבעים מחברות הביו-פרמצבטיקה המולקולרית החדשות חייבות את קיומן למעבדות במימון ציבורי. בעשור האחרון, עשר החברות המובילות בתעשייה הזאת הרוויחו יותר מכל שאר 500 חברות פורצ'ן ביחד. התעשייה הזאת נהנית גם מיתרונות מס אדירים: עלויות המו"פ שלה מוכרות לצורכי מס, כמו גם רבות מהוצאות השיווק המסיביות, שחלקן מסווגות כמו"פ. אחרי שהיא מממנת את רוב חשבון המו"פ, המדינה מוכרת במקרים רבים את התוצרת במחירי רצפה.

לדוגמה, טקסול, התרופה לסרטן שהתגלתה במעבדות הבריאות הלאומיות (NIH), נמכרת על ידי חברת בריסטול-מאיירס-סקיב ב-20,000 דולר למנת טיפול שנתית - פי 20 מעלות הייצור. אבל החברה הזאת משלמת ל-NIH תמלוגים של 0.5% בלבד עבור התרופה. ברוב המקרים האחרים לא משולמים כלל תמלוגים. ההנחה היא פשוט שההשקעה הציבורית נועדה לסייע ליצירת רווחים עבור החברות הנוגעות לדבר, עם מעט מאוד מחשבה, אם בכלל, על החלוקה המעוותת בבירור של הסיכונים והסיכויים (בהערת ביניים נציין שטבע משלמת תמלוגים של 9% למכון וייצמן על מכירות תרופת הקופקסון שפותחה במכון. שלושת החוקרים שפיתחו את התרופה, פרופסור מיכאל סלע, רות ארנון ודבורה טייטלבוים, מקבלים כ-0.81% מכלל ההכנסות מהתרופה, שנמכרה עד כה ב-24 מיליארד דולר - א"ר).

"בסופו של דבר, משלם המסים משלם פעמיים: על המחקר והפיתוח ואחר כך על מדינת הרווחה (אם היא קיימת) שמסבסדת את הפיתוח כדי שהוא, משלם המסים, יוכל להרשות לעצמו לקנות את המוצר. האירוניה היא שבארה"ב יש מעט מדינת רווחה, ואנשים רבים מתים לפני שהם זוכים לקבל תרופה חדשה. זו הונאה פשוטה".

הפתרון: המודל שיחזיר את ההשקעה

בישראל יש גוף ממשלתי ייחודי, משרד המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר, האחראי לכל התמיכה הממשלתית במו"פ בתעשייה הישראלית. הגוף הזה גם מעורב באינספור הסכמי מחקר תעשייתי (שת"פ עם ארה"ב, קנדה, דרום קוריאה וסינגפור, תוכניות עם חברות כמו דויטשה טלקום, יבמ, מיקרוסופט והשתתפות בתוכניות האיחוד האירופי כמו EUREKA ו-Fp7). המודל מתבסס על תמלוגים למדען הראשי, תיאורטית עד להחזר המענקים. האם את יכולה לחשוב על מודל משופר יותר? האם, למשל, מוצדק לאסור על חברה לעבור לחו"ל עד פירעון מלא?

"המומחיות שלי איננה הצד ה'טכני' של סידורים כאלה אלא יותר המסגרת שבאמצעותה מפתחים אותם. בעיית המפתח היא שאם הממשלה נתפסת כמי שרק מתקנת כשלים בשוק, אז באמת אין הצדקה שהיא תקבל תגמולים גדולים מהשקעותיה. תיקונים כאלו ייראו רק כמו אגד מידבק שהממשלה מניחה על שריטות פה ושם. אבל אם המסגרת היא כזאת שהממשלה מעצבת ויוצרת שווקים, וגורמת לדברים שלא היו קורים בלעדיה לקרות, אז ההצדקה לתגמול ישיר מן ההשקעות גבוהה יותר.

"כמו ארה"ב, ישראל היא אכן מדינה מובילה בהשקעות מוטות-משימות כאלה, הקשורות במקרים רבים להוצאה צבאית. בארה"ב המודל הזה מיושם גם על תחומים אחרים מלבד הגנה. מכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב מוציאים 32 מיליארד דולר על בסיס ידע בתחום התרופות/ביוטק, והם אחראים ל-75% ממימון התרופות החדשות הרדיקליות ביותר (בעוד היצרניות הפרטיות מתמקדות בתרופות קלות ובטוחות ביותר מהסוג של "גם אני"). האתגר לעתיד הוא לרכז את המשימות הללו סביב שינויים גדולים הקשורים לחברה האנושית, כמו טיפול בשינויי האקלים או הבעיות הדמוגרפיות של חברות רבות".

פרופ' מצוקאטו מונה כמה דרכים מרכזיות שבאמצעותן ניתן להחזיר חלק מההשקעה של המדינה: האחת היא הלוואות הנפרעות מהכנסות עתידיות (כמו הלוואות לסטודנטים בארה"ב או בבריטניה). דרך אחרת היא שמירה על "מניות" בזכויות לקניין הרוחני (IPR). ודרך נוספת היא שמירה על "מניית זהב" בזכויות הקניין.

"סידורים כאלה יאפשרו לכסות את ההפסדים הבלתי נמנעים שהשקעות מבוססות-משימה כאלה יוצרות, שהרי על כל השקעה מוצלחת יש כישלונות רבים. הרווחים מחדשנות מצליחה יממנו את הסבב הבא של ההשקעות. בימינו אפשר למצוא השקעות בטכנולוגיה 'ירוקה' שממומנות מרווחי אינטרנט".

ומה קורה כאשר הישות שמקבלת תמיכה מבצעת רילוקיישן לחו"ל? "ובכן, יש ללא ספק עורכי דין טובים שיכולים לחשוב איך לנסח חוזים מחייבים ללא קשר למקום פעילותה של אותה ישות", אומרת מצוקאטו, "היכן שיש רצון יש גם דרך, אבל ה'דרך' זקוקה למסגרת.

קרנות הון סיכון: איפה פה הסיכון?

באחד ממאמרייך את כותבת שאפשר לעצב מחדש את שוקי ההון כך שהם "יתגמלו ולא יענישו" חברות חדשניות. באיזה אופן החברות הללו נענשות?

"במשך שלוש שנים ניהלתי פרויקט עבור הנציבות האירופית על חדשנות פיננסית וצמיחה (www.finnov-fp7.eu). הפרויקט בדק את היחסים בין מוסדות פיננסיים (בנקים, סוכנויות דירוג, הון סיכון, שוק המניות) וחדשנות ברמת הפירמות והתעשיות. מצאנו אינדיקטורים שונים לכך שהעולם הפיננסי מעניש את החברות החדשניות ביותר. ראשית, דירוגי האשראי של חברות אינם משקפים את ההבדל בין סיכון הנובע מבריאותן הלקויה לבין סיכון הנובע מהשקעותיהן בחדשנות. אפשר לראות זאת כשמשווים את דירוגי האשראי לערך המוסף, המשקף פריון. למעשה, ההסתברות לקבלת דירוג אשראי טוב או רע גבוהה באותה מידה בחברות עם פריון גבוה (הפריון גבוה כי הן משקיעות בתחומים מסוכנים כמו מו"פ) ובחברות עם פריון נמוך.

"שנית, תגובת שוק המניות להודעות של החברות על תוכניות שאפתניות שלהן היא במקרים רבים שלילית. מיקרוסופט ספגה ירידה של 11% במנייתה כאשר הודיעה שתנסה להתמודד עם גוגל במנוע חיפושי אינטרנט. חברה כמו מיקרוסופט יכולה לעמוד בתגובה כזו, אך חברות קטנות יותר יצטרכו אולי לוותר על תוכניותיהן. יתר על כן, חברות המוציאות אחוז גבוה מהרווחים על קניית מניותיהן חזרה מהציבור (כדי לתמוך במחיר המניה, כלומר באופציות ובתגמול הבכירים) מתוגמלות על ידי השוק בעליית המניה והאופציה. אילו שוק המניות היה יודע שזה קשור אולי לירידה בהוצאה של החברות הללו על צמיחה בטווח הארוך כמו הרחבת ההון האנושי ומו"פ, התגובה החיובית הייתה רק קצרת מועד. חברות פורצ'ן 500 הוציאו בעשור האחרון יותר מ-3 טריליון דולר על רכישות חוזרות של מניות מהציבור. חברות כמו אמג'ן, פייזר וסיסקו מוציאות כיום יותר על רכישת מניותיהן חזרה מאשר על המחקר שלהן.

"העובדה שהון הסיכון הופך לקצר מועד ומחפש תשואות בתוך 3-5 שנים (עם התמקדות ב'אקזיט', בעיקר באמצעות הנפקה), מקשה מאוד על מודל המימון הזה לטפח חדשנות בתחומים שבהם היא דורשת הרבה יותר זמן. בביוטכנולוגיה, מודל הון הסיכון הזה מוביל להנפקות של חברות ללא מוצר - ללא ערך לכלכלה במונחי חדשנות ויצירת מקומות עבודה. הון הסיכון עושה הון לעצמו כאשר הוא מגיע באיחור - אחרי שהמדינה עשתה את העבודה הקשה. ובכל זאת, הקרנות הללו מקדישות את כל זמנן לשתדלנות אצל הממשל להורדת מסים על רווחי הון. המסים הללו ירדו מ-40% במחצית שנות ה-70 ל-20% כעבור עשור, והם ממשיכים לרדת מאז בדיוק הודות ללובינג של אגודות כמו אגודת הון הסיכון הארצית בארה"ב. תפקידן של קרנות הון ה"סיד" הציבוריות (הקשורות לעתים לרכש צבאי) הופך להיות חשוב יותר רק כאשר הון הסיכון הפרטי מאמץ מודל קצר מועד יותר ויותר, ומתנהג כמו אקוויטי פרטי יותר מאשר הון סיכון.

"הדבר המעניין הוא שבעוד שרבים מודים שיש לנו סוציאליזציה של סיכונים והפרטה של תגמולים במגזר הפיננסי, רק מעטים מודים שזו גם בעיה בכלכלה הריאלית. יש לנו אותה בעיה בכלכלה הרחבה. זה אומר שאנחנו צריכים להיזהר במדיניות התעשייה שלנו. המדיניות הזאת חזרה כעת לאופנה במדינות רבות, אחרי שהייתה רדומה תקופה ארוכה. קובעי המדיניות רוצים לאזן מחדש את הכלכלה ולהרחיק אותה מפיננסים לכיוון של תעשיות 'ריאליות'. אבל אם התעשייה חולה כמו הפיננסים (קניית המניות מהציבור על ידי החברות היא המחשה נוספת לכך), מוטב לתקן אותה לפני שזורקים עליה כספים".

האם את מאשימה את קרנות הון הסיכון בזהירות יתר בהימורים גדולים על חדשנות, או שאת מניחה שהמודל שלהן מוצדק בכלכלת שוק חופשי, והפתרון הוא בידי הממשלות?

"קרנות הסיכון נרתעות מסיכונים הרבה יותר מכפי שהן מתיימרות להיות, הן תלויות בהשקעות המוקדמות של הממשלות ונכנסות רק בשלבים מאוחרים יותר. דפוס ההתנהגות הזה, שהתחיל בביוטק, חוזר על עצמו כיום בקלינטק (טכנולוגיה ירוקה). זה היה בסדר אם הן היו מודות בכך, אבל הן מעמידות פנים שהן נוטלות הסיכונים הגדולות, ואגב כך הן מרוקנות את ארנקיהן של הממשלות עם הלובינג שלהן להקלת מסים מכל סוג. בטווח הארוך זה יפגע גם בהן, כי לא יהיו להן גלים לגלוש עליהן".