אל תדברו על אריק (דברו על יענקל'ה)

1. בימים האחרונים אתם יכולים לקרוא ולשמוע תחת כל עץ רענן הסברים מלומדים לפתיחת העונה המזעזעת של מכבי חיפה. חלקם עוסקים בדעיכה ביכולת של ראיוס. אחרים נוגעים בסוגיית תפקודו של בוקולי כקשר אחורי בודד. גם שאלת מעמד הבן המועדף יניב קטן עולה לדיון בפעם האלף. בקיצור, כל אותן ההחלטות המקצועיות שהן לחלוטין הדוקטרינות הפרטיות של המאמן, אריק בנאדו. רק שהדיונים האלו מחטיאים את המטרה. אל תדברו על אריק. בנאדו הוא בסופו של דבר חלק ממערכת בנסיגה. מערכת שפותחת את העונות האחרונות בצורה רופסת ונזרקת ממאבק האליפות עוד לפני אמצע העונה. נסיגה שנראית היטב על רקע ההתחדשות וההתרעננות שעובר הכוח העולה החדש מקרית שלום.

הפארסה של העונה הקודמת זכורה היטב: הסמל הגדול ראובן עטר נזרק הביתה אחרי תשעה מחזורים כשבאמתחתו 26% הצלחה. מה שקצת נשכח הוא שגם בשנה שלפני כן, עדיין תחת אלישע לוי, חיפה עשתה בושות: אחרי נקודת הציון של המחזור התשיעי, חיפה עמדה על 44%. וכך הלכו להן שתי עונות לפח.

אם זה קרה לאלישע, קרה לעטר, ועכשיו נראה לא מבשר טובות גם עם בנאדו - כנראה שהבעיה של חיפה קצת יותר עמוקה משאלת התפקוד של האיש שעומד על הקווים.

2. למכבי חיפה יש בעלים דומיננטי ומעורב. זה ידוע. במשך למעלה מ-20 שנה המעורבות הזאת בבניית הקבוצה וכמעט בכל החלטה לא היוו בעיה, כי בכל זאת קשה להתווכח עם תור זהב של בעלים שבמשך שני עשורים גרף שמונה אליפויות. אבל החריקות של העונות האחרונות מראות שיעקב שחר נבלם מאחור. שהוא תקוע עם תקליט שכנראה כבר לא עובד.

למתבונן מהצד נדמה ששחר פשוט ויתר על מרדף אחרי איכות. הפלאשבקים לימי השיא של גאידמק בבית"ר ירושלים חוזרים, רק השמות מתחלפים. פעם היו אלו עידן טל, זנדברג, שמעון גרשון, אלברמן ובנאדו (אז עדיין על תקן הבלם הטוב בארץ): שחר אפילו לא ניסה להתמודד על שירותיהם של הישראלים הבכירים ביותר אל מול הכסף הבלתי נגמר של גאידמק. בשלוש השנים האחרונות שחר שוב נכנע מראש, הפעם בעיקר לנדבן הקנדי של מכבי ת"א.

כמות הפספוסים של מכבי חיפה בתקופת מיטש גולדהאר היא בלתי נגמרת. הנה לקט חלקי בלבד: בקיץ 2010, כשברק יצחקי הציע עצמו לכל דורש ושתי התל-אביביות רבו על שירותיו - שחר נשאר בחוץ; גם בן שהר חיפש דרך חזרה לישראל, אבל מצא אותה בוולפסון; כשגילי ורמוט שב מהגלות בגרמניה, חיפה לא היתה בתמונה; כשבינואר האחרון התפנה ערן זהבי, כיום השחקן הטוב בישראל בפער של מאות קילומטרים - שחר הוריד ראש; עמוס לוזון מכר בשנים האחרונות את עומר דמארי וטל בן חיים למכבי והפועל ת"א; כשאחד הליגיונרים הכי טובים שהיו לישראל, אליניב ברדה, סיים חוזה הקיץ בבלגיה - שחר השאיר את הבמה לאלונה ברקת; ברגע שמועדון מקבצי הנדבות של הפועל ת"א נכנס לתמונה של איתי שכטר הקיץ, וקושש עבורו שקל מפה ועוד שקל משם - שחר יצא להתנחם בזרועותיו של שמעון אבו חצירא.

לשחר יש מדיניות שכר ברורה שלא משאירה מקום לטעויות. אי אפשר להזיז אותו ממנה. שחקן שרוצה להרוויח כסף גדול, שילך לחפש אותו בבועה התל-אביבית. בארבע העונות האחרונות מתפרסמת ב"גלובס" רשימה שנתית של 10 החוזים הכי יקרים בליגת העל. חיפה שלחה לשם שלושה שחקנים בלבד (מתוך 40 שמות בסה"כ בארבע העשיריות). הישראלי הבכיר ביותר בסגל של חיפה כיום הוא חן עזרא, שחקן שהגיע לכרמל כיהלום לא מלוטש - ממש לא על תקן כוכב. מכבי חיפה כבר לא קונה שחקנים ישראלים גדולים: במקרה הטוב, אם משחק לה המזל, שחקנים קטנים ובינוניים מתעצמים אצלה, בתוך המערכת. הבעיה היא שקבוצת כדורגל מקצוענית ששואפת להצלחות לא יכולה לתפקד כמו חווה להשבחת סוסים, אם יש לה כמובן אספירציות לקחת אליפויות בסביבה תחרותית.

כשגולדהאר רק התחיל להזרים כסף גדול לכדורגל הישראלי, ישבתי לראיון עם איתמר צ'יזיק. שאלתי את המנכ"ל של חיפה, מהיכרותו עם שחר, מה יעשה הבעלים של המועדון מספר 1 בישראל (דאז), במידה וייראה שאין דין גאידמק האינטרסנט והלא יציב, כדינו של מיטש גולדהאר - ושהקנדי ימשיך לשפוך במשך כמה שנים רצופות כספים גדולים. "שחר לא ישנה את הקונספט שלו מקצה לקצה", חזה צ'יזיק את הנולד. "עד כמה שזה נשמע פאתטי, אנחנו דואגים לכדורגל הישראלי בכללותו. זה לא טוב לכדורגל שמנפחים בו תקציבים בלי קשר לרמת ההכנסות".

בפרספקטיבה של השנים הרצופות הללו זה דווקא כן נשמע פאתטי. הזמן עומד מלכת במכבי חיפה, ולשמחתם של אוהדי מכבי ת"א - גולדהאר, אנגלידיס וכל החבורה בקרית שלום לא שמה קצוץ על הכדורגל הישראלי.

3. זה לא ששחר לא משקיע כסף במכבי חיפה. להיפך, הוא ממשיך לשים מכיסו עשרות מיליונים במועדון. כפי שפורסם ב"גלובס", בשלוש העונות האחרונות התגלגלו במכבי חיפה בממוצע 73 מיליון שקל לשנה ("התגלגלו" = כספים שנכנסו לקבוצה מהשקעת בעלים ומהמחזור הטבעי שלה). זה סכום פנטסטי, הכי גבוה בליגה מחוץ לאטמוספירות הבלתי חדירות של מכבי ת"א. העניין הלא ממש ברור הוא מה עושים בחיפה עם הכסף.

הכסף, כבר ראינו, לא יוצא על משכורות עתק. אז על מה כן? אולי הוא מתבזבז פעם אחר פעם על דמי העברה מנופחים של שחקנים שלא באמת שווים את זה (אנדלובו, עזריאל, ימפולסקי, בוליאט, עידן ורד ואיציק כהן הם כמה דוגמאות מהשנים האחרונות). ואם זה המצב, למה לא להפוך תקליט וללמוד משהו ממכבי ת"א: למנות מנהל מקצועי שיעזור לשחר להוציא את הכסף על דברים נכונים יותר. סמכות שתהפוך שולחנות כדי להחתים שחקני פרנצ'ייז במועדון, גם במחיר של ויתורים במקומות אחרים. דמות שתהיה מספיק חריפה כדי לדעת לנהל מו"מ ולא לבלוע לקרדות מקולקלות של סוכנים ממולחים.

4. למכבי חיפה לא כדאי לבנות על המעבר לאצטדיון החדש כמשהו שיוכל לספק את הניעור שהמערכת הזאת משוועת לה, את שינוי התפישה שכל כך נדרש בעידן הזה. חומר לא יכול להחליף רוח. מכבי נתניה ירדה ליגה באצטדיון חדש. אם חלונות ההעברות הקרובים של חיפה יראו כמו קודמיהם, עונת 2014/15 תיפתח כמו כל האחרונות של חיפה. וממש לא משנה אם על הדשא ב"סמי עופר" יעמוד בנאדו, אלישע, פאולו סוזה או חרארדו מרטינו.