בלי קיצורי דרך

לאחרונה פורסם כי נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, הביע התנגדות ליוזמה שהעלה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לחייב בתי משפט שלום ומחוזיים לקצר באורכם של פסקי דין בהליכים אזרחיים במטרה לייעל ולקצר הליכים משפטיים.

הנשיא גרוניס צודק בהתנגדותו ליוזמה לקיצור פסקי הדין. היא תפגע בעצמאות השיפוטית ואף תחטיא את תכליתה, לייעל הליכים. נוהגים להבחין, לעניין עקרון העצמאות השיפוטית, בין היבטים תוכניים-מהותיים לבין היבטים מינהליים. הפאזה הראשונה, היבט התוכן, מצויה בליבת העצמאות השיפוטית. במסגרת הפאזה השנייה, היבט המינהל, מתאפשרת התערבות רגולטורית, בגבולות מסוימים. קביעת תכתיב בשאלת אורכם של פסקי דין חודרת לליבת העצמאות השיפוטית, ואין היא עניין מינהלי גרידא.

השאלה "איך" כותבים משליכה ישירות על השאלה "מה" כותבים. שופט אשר ייאלץ להשמיט מפסק הדין אלמנטים שהוא סבור כי ראוי שיופיעו בו, לא יממש כהלכה את עצמאותו. יתר על כן, ההצעה תפגע בצדדים. כי הנמקה חלקית וכוללנית בלבד עלולה להגביל את היכולת המעשית לערער. היא לא תחשוף באופן מלא את מהלך החשיבה שהוביל להכרעה, ולא תאפשר איתור טעויות מנטליות הגלומות בה. היבט זה חשוב במיוחד בנוגע להכרעות עובדתיות, אשר מלכתחילה קשה במיוחד להצליח בערעור ביחס אליהן, גם כאשר ההנמקה היא מפורטת.

הנמקה יסודית עשויה לחסוך הליכים מיותרים

גם מבחינת כבוד האדם של הצד המפסיד, חשוב כי יובהר לו כי השופט שקל היטב וביסודיות ראויה את הטענות והראיות שהוגשו. זהו מרכיב חשוב בשירות נאות לציבור. הנמקה יסודית עשויה גם לתמרץ את הצד המפסיד להשלים עם ההכרעה, להימנע מערעור, ולחסוך הליכים מיותרים. לכל אלה מצטרפים דברי החידוד שהנשיא גרוניס הזכיר, שלפיהם דווקא כתיבה קצרה דורשת זמן רב יותר. אף כי דברים אלה נאמרים בדרך-כלל בבדיחות הדעת, יש בהם גרעין של אמת. כל העוסק בכתיבה חש בכך.

בצד ההתנגדות הנכונה ליוזמת הקיצור המוצעת, רצוי לעצב תרבות שונה של כתיבת פסקי דין, דווקא בבית המשפט העליון (זאת, כעניין הנתון לשקילתו של כל שופט ולא כתכתיב). בעוד שתפקיד הערכאות הנמוכות הוא תיקון אינדיבידואלי (עשיית צדק בין הצדדים המתדיינים), התפקיד המרכזי של בית המשפט העליון הוא תיקון נורמטיבי - קביעת הלכות מחייבות בעניין פרשנות הדין ופיתוח המשפט, המשמשים כמעין חקיקה.

כיום קיימת תבנית אחידה בפסקי הדין של בית המשפט העליון, הכוללת לאורך עמודים רבים תיאורים מפורטים של ההליכים שהתקיימו בערכאות הנמוכות, טענות הצדדים בערעור, ופירוט עובדתי רב. רק לאחר מכן מגיע פרק ה"דיון". בעוד שההצעה שהועלתה לאחרונה סוברת כי ראוי שבתי משפט השלום והמחוזי יימנעו מפירוט הטענות של הצדדים, הרי שדווקא בערכאות הנמוכות חשוב פירוט כזה, שכן ראוי לשכנע את הצדדים כי הייתה התייחסות הולמת לטענותיהם.

לעומת זאת, כשהתפקיד העיקרי של פסק דין הוא תיקון נורמטיבי, כמו עניין פסקי הדין של בית המשפט העליון, אין מבחינה זו עניין של ממש בשאלת אופן ההתגלגלות של ההליך הקונקרטי וטענות הצדדים בהליך זה. כך הדבר גם לעניין פירוט המסקנות העובדתיות. לצורך ההלכה חשובה יותר התבנית העובדתית העקרונית העומדת על הפרק, ולא שלל הסוגיות העובדתיות.

במקום הפירוט העובדתי הנרחב, עדיף כי בית המשפט העליון יגדיר בקווים כלליים את התבנית העובדתית העקרונית של הסכסוך, המשמשת רקע לדיון הנורמטיבי. ככל שהדבר נדרש כדי לשרת את האינטרס האינדיבידואלי של המתדיינים, ובמשורה, ראוי להעביר את ההיבטים העובדתיים הפרטניים, התנהלות ההליכים וטענות הצדדים, לנספח לפסק הדין.

כתיבה תמציתית מונעת הנמקה

נעיר עוד כי המשפט הישראלי המודרני התרחק בפועל מן ההבחנה המסורתית במשפט האנגלי בין אמרות שהן בגדר "רציו" (הצמוד לעובדות המקרה) לבין "אוביטר" (אמרות-אגב). גם אמרות-אגב הנאמרות לאחר דיון של ממש, וללא הסתייגויות, מתפקדות בפועל כהלכות מנחות. הייתי מציע גם, כי בסיומו של כל פסק דין ינוסח הכלל המשפטי התקדימי, באופן המזכיר ניסוח חוק (ללא רמת העידון הדרושה בניסוח חקיקה). טכניקה, שננקטת כיום רק לעתים נדירות, כאשר קיים מגוון נרחב של דעות בהרכב, ופסק הדין מסועף.

אף כי הסוגיה של אופן כתיבת פסקי דין בכללותה היא עניין טכני בלבד לכאורה, יש בה עניין של ממש בתקופתנו - עידן המידע. הקושי המרכזי הניצב כיום בפני עורכי דין פעילים הוא עיבוד המידע, להבדיל מאיתורו. ככל שיקטן הצורך ב"מתווכי מידע" (פרשני משפט), הדבר יקל על האפקטיביות של הטמעת הנורמות ההלכתיות בציבור.

משנזקקים אנו להיבטים מעין אלה של כתיבת פסקי דין, אוסיף התייחסות לסוגיית אורך המסמכים שמגישים עורכי דין, כעיקרי טיעון וסיכומים. לפי הנוהג, קיימת הגבלה נוקשה על אורך המסמכים שמגישים עורכי הדין. זאת, כדי להקל על העבודה השיפוטית ולחייב עורכי דין להתרכז בעיקרי הדברים. אינני משוכנע כי גישה זו רצויה, במתכונתה כיום. ראוי להבחין בנדון בין ההיבטים העובדתיים לבין ההיבטים המשפטיים.

חיסכון בזמן שיפוטי הוא אמנם נושא שיש להביא בחשבון, אולם כשעוסקים בהיבטים משפטיים, יש לעודד דווקא העמקה של עורכי דין בניתוח הדין. כתיבה תמציתית התחומה בסד צורני נוקשה, מונעת הנמקה הולמת. יש בה כדי לפגוע ביכולתם של צדדים לשכנע בעמדתם ולמנוע העשרה של "עולם הרעיונות" המשפטי, וחבל שכך. ניתוח משפטי מעמיק יוכל לסייע לבית המשפט. לכן, אין למנוע זאת באמצעות כבלים פורמליים מקדמיים.

יצוין כי בית המשפט העליון נוהג להאריך מדי פעם בניתוח המשפטי בפסק הדין, על מנת להציג ניתוח יסודי ומעמיק, וטוב שכך. אין למנוע מהצדדים להציג אף הם עמדות משפטיות באופן יסודי.

* הכותב הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כיועץ במשרד עורכי הדין מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל.