העיקול, העירייה ולשון הרע

הטלת עיקולים מצד רשות מקומית על חשבונות בנק של אנשים פרטיים הינם מחזה שכיח. עם זאת, פסק דין שניתן לאחרונה קבע כי כאשר עיקולים אלה נעשים שלא כדין מתוך עצימת עיניים של הרשות המקומית הם עלולים להיכנס לגדר לשון הרע (ת"א 26845-10-12 בר-עוז נ' עיריית חיפה).

מעשה שהיה כך היה: התובע, עורך דין במקצועו, שכר שטח בבניין משרדים ברחוב הנמל 2 בחיפה מזה 7 שנים, וניהל בו את משרדו. הוא היה רשום כמחזיק נכס זה אצל הנתבעת - עיריית חיפה, ושילם ארנונה בהתאם.

בשנת 2009 שקל התובע לעבור למשרד בשדרות פל-ים 16 ("הנכס"). בין התובע לבעלי הנכס, חברת גני צבי בע"מ, התנהל משא-ומתן שבסופו נחתם הסכם שכירות ל-3 שנים - מיום 1.11.09 ועד 31.10.12. מיד לאחר החתימה ביקש התובע לבטל את ההסכם בשל אי-רצונו לעבור למשרד החדש.

בעל הנכס לא הסכים לכך, אך התובע לא מימש את ההסכם כלל ולא החזיק בנכס ולו יום אחד. למרות האמור דיווח בעל הנכס לעירייה כי התובע החזיק בנכס מיום 1.11.09. בעקבות דיווח זה שלחה העירייה לתובע מספר דרישות תשלום, אך התובע טען בפניה כי הוא לא החזיק בנכס ולא מימש את ההסכם, ולפיכך יש להימנע מעיקול.

מן הון להון השכיר הבעלים את הנכס לגורם אחר ועידכן את העירייה בכך שהתובע החזיק בנכס 5 חודשים עד 1.4.2010, וכי יש להחליף את שם המחזיק לשוכר החדש. בהתאם להודעה עידכנה העירייה את ספריה כך שחוב הארנונה של התובע יוגבל ל-5 חודשים בלבד.

בניגוד להודעת הבעלים, הודיע התובע לעירייה בכתב כי הסכם השכירות שנחתם על-ידו לא יצא אל הפועל, ולפיכך אין לחייבו בארנונה כלל, גם לא בגין חמשת החודשים הנ"ל. למרות הודעתו עיקלה העירייה את חשבון הבנק של התובע, אך הסירה אותו באופן מהיר כדי לאפשר המשך בירור החזקה.

התובע המשיך לקבל מכתבים מהעירייה הדורשים ממנו לשלם את הארנונה, אך מנגד פקידים בעירייה אמרו לו בשיחות בעל-פה כי הם מקבלים את עמדתו שלא החזיק את הנכס בפועל, ולפיכך הוא יכול לראות עצמו כפטור מהחוב לעירייה.

חרף שיחות עם פקידים אלה הוטלו על חשבון הבנק של התובע שני עיקולים נוספים בשני מועדים שונים, וכל זאת תוך שהעירייה עוצמת את עיניה מכך שהתובע אכן לא החזיק בנכס כלל (אף על-פי שככל הנראה הוא הפר את החוזה מול בעל הנכס בכך שביטלו באופן חד-צדדי).

לפי הדין, המחזיק בפועל של הנכס הוא מי שחב בתשלום הארנונה. על מנת להקל בגבייה זו קובעת פקודת העיריות (סעיפים 325-326) כי כאשר בעלים של נכס משכיר אותו לצד שלישי, עליו להודיע לעירייה על השכרה זו, ומרגע ההודעה הופך השוכר למחזיק בנכס, ועליו לשלם את הארנונה. ההנחה היא שאם הוא שוכר את הנכס מכוח הסכם, הרי שהוא המחזיק של הנכס.

עם זאת, נקבע בפסיקה כי הסעיפים לעיל לא נותנים לרשות המקומית הכשר לנהוג בעצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים ביחס למצב ההחזקה בנכסים.

הפסיקה קבעה כי במקרים מסוימים צריכה הרשות המקומית לבצע בדיקות אקטיביות ביחס לשאלה מיהו המחזיק בפועל של הנכס, והיעדר ביצוע של בדיקות אלה יהווה התרשלות מצד הרשות המקומית. כך, השופטת ארבל קבעה כי במצב בו מתקיימת ידיעה שאדם מסוים אינו המחזיק בנכס, כי אז גבייה ממנו הינה בלתי מוצדקת.

חשוב להדגיש בהקשר זה כי גם במקרה של הפרת חוזה מצד השוכר אין העירייה רשאית לגבות ממנו את הארנונה, אם היא מודעת לכך שהוא כבר לא המחזיק בנכס; במובן זה העירייה אינה צריכה להתערב ביחסים החוזיים שבין המשכיר לשוכר.

ומהכלל אל הפרט: בענייננו התובע לא החזיק פיזית בנכס מעולם, ובשלב מסוים הבינה העירייה כי אכן קיים ספק ממשי ביחס לכך. במצב דברים זה חובת ההגינות היא לבצע בדיקה אקטיבית פשוטה בכדי לקבוע מי החזיק בנכס. לאור זאת עיקול חשבון הבנק של התובע היווה פעולה אגרסיבית של העירייה, שחרגה ממתחם הסבירות, ומשכך קבע בית המשפט כי שני העיקולים האחרונים הוטלו שלא כדין.

העיקולים יצרו לתובע מבוכה גדולה מול הבנק, במיוחד לאור העובדה שהם הוטלו 3 פעמים. הם עלולים היו להציגו כמי שנמצא בקשיים כספיים וכמי שמתחמק מתשלום חובותיו. לכן היה בכך כדי להשפיל את התובע ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר. משכך נקבע כי פרסום זה הוא בגדר לשון הרע.

יחד עם זאת, במקרה זה קבע בית המשפט כי גם לתובע היה אשם תורם, שכן הוא יכול היה לבצע פעולות נוספות שייתכן שהיו מונעות את העיקולים, ולפיכך הורה לעירייה לפצותו בסך של 20,000 שקל בלבד.

* ד"ר רוני רוזנברג, מומחה לדיני חוזים ולמשפט פלילי, חבר סגל במרכז האקדמי כרמל בחיפה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.