את מי מסבסד בנק ישראל?

"פישר ניהל את שער החליפין ברכישות מט"ח ללא גבול, ללא תועלת ובעלות ניכרת". כך אומר נגיד הבנק המרכזי הקודם ד"ר דוד קליין על מדיניות הבנק המרכזי הנהוגה כיום. במלים אחרות: רכישת 83 מיליארדי הדולרים השוכבים בקופת הבנק המרכזי הניבו לבנק ישראל הפסד מצטבר של כ-44.5 מיליארד שקל, מבלי שקיבל על כך תמורה ראויה, כלומר מבלי שהצליח להשפיע לחיוב על שער הדולר ועל רווחיות היצוא.

נראה כי עבור לובי היצואנים אין הפסד גבוה מספיק כדי לגרום להם לשלול את התמיכה שהבנק המרכזי מעניק להם. לעיתים נדמה, כי אפילו הפסד מצטבר של טריליון שקל לא היה מונע מהם להצהיר, שאלמלא רכישות המט"ח שער הדולר כבר היה עומד על 3.5 אגורות, שגל של אבטלה מאיים לשטוף את המדינה ושחייבים להמשיך ולהוריד את הריבית על השקל, אפילו אם בשל כך מחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות. הם רק שוכחים שעם בור הפסדים של טריליון שקל, אמינותו של הבנק המרכזי גם היא תהיה שווה 3.5 אגורות. אז היכן עובר מבחינתם גבול הסבסוד?

מסע ההפחדה של היצואנים נראה קצת מוגזם. ראשית, הריבית הריאלית בישראל שלילית כבר זמן רב (אג"ח ממשלת ישראל צמודת מדד במח"מ של כשנה נסחרת בתשואה שלילית של 0.2% עד 0.6% מאז אוגוסט 2012) והיא מקטינה ליצואנים את עלויות המימון. שנית, על אף רכישות המט"ח האינטנסיביות, שער החליפין של השקל אינו מפסיק להתחזק - לשמחתם של הספקולנטים ולצערם של היצואנים.

השקל מתחזק לא רק בשל פערי הריבית (פער לא גדול במיוחד, העומד על 1%-3%), אלא משום שהספקולנטים יודעים היטב שבנק מרכזי של משק קטן כמו ישראל אינו יכול להמשיך ולרכוש מט"ח עד בלי די. בסופו של דבר הפסדיו יתפחו, ואמינותו תיפגע.

אז את מי באמת מסבסדים כאן?

אז את מי בדיוק בנק ישראל מסבסד כאן? האם את היצואנים, או את הספקולנטים ואת הבנקים, שחדרי המסחר שלהם נהנים מפעילות גוברת כפועל יוצא של רכישות המט"ח הגדולות?

מנתוני בנק ישראל עולה, למשל, כי בחמש השנים האחרונות הומר ממט"ח סכום של כ-160 מיליארד שקל. עמלת המרת מט"ח שגובים הבנקים על סכום שכזה נאמדת במאות מיליוני שקלים, ויש להם כידוע עוד שלל עמלות נוספות.

גם עלות הסבסוד ליצואנים גבוהה מנשוא. כמה גבוהה? אל הפסדי הבנק המרכזי מתווספים הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, פועל יוצא של מחירי הנדל"ן המאמירים, המסיטים את הכנסתם השוטפת של זוגות צעירים אל שורת הרווח של הבנקים למשכנתאות.

העניין המוזר הוא, שאין איש היוצא חוצץ נגד הסבסוד המוגזם של היצואנים. מדוע זה כך? נראה כי מאחר שהסבסוד אינו ניתן ישירות מתוך תקציב המדינה השוטף, הרי שאין מדובר בבעיה "בוערת", המורגשת בכיסם של האזרחים, אך בפועל אין טעות גדולה מזו.

ביום שבו יחזור הבנק המרכזי לפסי רווחיות, הוא ייאלץ להשתמש ברווחיו כדי לכסות על "בור" ההפסדים שנצבר, וזאת במקום להעבירם לתקציב המדינה, ולכן מי שישלם על הפסדי הבנק הם הדורות הבאים ולא אנחנו.

זה הזמן לומר בכנות: תרופה שתסייע לרווחיות היצוא נדרשת בכל עת, אך התרופה שבנק ישראל נותן ליצואנים אינה עוזרת להם, אלא לספקולנטים ולבנקים המסחריים. לכן הגיע הזמן לא להגביר את המינון חלילה, אלא לחשוב על הוצאת רכישות המט"ח על-ידי בנק ישראל מסל התרופות של היצואנים, ולהחליפה בתרופה אחרת, ויש לא מעט אפשרויות.