זוגות רבים מעדיפים לחיות את חייהם המשותפים תחת קורת-גג אחת ואף ללדת ילדים משותפים, וזאת בלי להינשא. חלקם אינם רוצים למסד את הקשר בצורה פורמלית, חלקם אינם יכולים להינשא מטעמים הלכתיים (כהן וגרושה למשל), וחלקם פשוט אינם מאמינים במוסד הנישואים.
מטבע הדברים, לחיים המשותפים יש גם השלכות משפטיות משמעותיות, שעליהן כדאי וצריך לתת את הדעת. בני זוג כאלה נקראים "ידועים בציבור". כלומר, ידועים בציבור הם בני זוג אשר החליטו להחיל על מערכת היחסים שלהם את כלל הזכויות והחובות של זוגות נשואים, ללא האקט הפורמלי של נישואים. החלטה כזו יכול שתהיה מפורשת או משתמעת מהחיים המשותפים.
המבחן: קיום חיי משפחה וניהול משק-בית משותף
ההכרה בבני זוג כידועים בציבור נועדה להשוות את מעמדם לזה של זוגות נשואים, בהתייחס למכלול החובות והזכויות המוטלות עליהם מכוח החיים המשותפים.
על מנת שבני זוג יוכרו כידועים בציבור צריכים להתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: קיום חיי משפחה (כשל בעל ואישה) וניהול משק-בית משותף (יצוין כי במהלך השנים הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור גם כשלא לנו יחדיו מדי לילה).
אולם בכך אין די. במקרים המתאימים יבחן בית המשפט, בנוסף לשאלות העובדתיות, את השאלה כיצד ראו בני הזוג, באופן סובייקטיבי, את מערכת היחסים ביניהם: האם הם התכוונו להחיל על עצמם את דיני הנישואים והגירושים?
להכרה בבני זוג כידועים בציבור יש השלכות משפטיות מרחיקות לכת, הן במישור היחסים שביניהם והן במישור היחסים עם צד ג'. מכוחה של הכרה זו מקבלים בני הזוג על עצמם את מערכת הזכויות והחובות שאותה מקבל על עצמו זוג נשוי, כמו החלת הלכת השיתוף, תשלום מזונות אזרחיים ועוד; ומול צדדים שלישיים הם מקבלים על עצמם זכויות ירושה, קצבאות שארים ועוד.
משכך, קיים הבדל משמעותי בין בני זוג המבקשים לקיים מערכת יחסים אינטימית ללא מחויבות משפטית - לבין בני זוג המבקשים לחיות יחד כידועים בציבור, על כל מערכת החובות והזכויות הכרוכה בכך.
באחרונה נתן בית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין מעניין בנושא. מדובר בערעורה של אישה בדואית, שביקשה מבית המשפט לענייני משפחה הצהרה כי הייתה הידועה בציבור של בן זוגה שנפטר, ולכן היא זכאית למחצית מרכושו. תביעתה נדחתה.
במסגרת הדיון היה על בית המשפט להכריע בשתי סוגיות: האחת - האם השניים היו ידועים בציבור; והשנייה - האם מכוח הלכת השיתוף, זכאית התובעת, כידועה בציבור של המנוח, למחצית מרכושו.
איברהים ונבילה (שמות בדויים) היו תושבי הצפון, בני העדה הבדואית. כל אחד מהם היה נשוי במשך שנים רבות, ולכל אחד מהם היה מספר ניכר של ילדים מבן זוגו החוקי. במהלך נישואיהם לבני זוגם נרקם בין נבילה לבין איברהים קשר אינטימי שנמשך כ-20 שנה, ואף נולדו להם 9 (!) ילדים משותפים.
עם מותו של איברהים ביקשה נבילה מבית המשפט לענייני משפחה בקריות כי ייתן פסק דין שיצהיר כי היא הייתה הידועה בציבור של איברהים, ולפיכך, מכוחה של הלכת השיתוף, היא זכאית למחצית מרכושו.
עוד היא טענה כי היא נישאה לאיברהים בטקס דתי, אך מכיוון שכל אחד מהם היה נשוי לאחר, הם לא נרשמו במרשם האוכלוסין כזוג נשוי.
באת-כוחו של עיזבון המנוח, עו"ד מאירה אזרד, הכחישה את טענותיה של נבילה בנוגע להיותה נשואה לאיברהים או הידועה בציבור שלו. לדברי אזרד, יחסיהם של נבילה ואיברהים מעולם לא התאפיינו בשיתוף. הם לא התגוררו יחד, לא ניהלו משק-בית משותף ולא רכשו דבר במשותף. לטענתה, איברהים אף התכחש לתשעת ילדיו שנולדו מנבילה.
השופט אריה נאמן דחה את התביעה של נבילה, לאחר שקבע כי היא לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של איברהים. נבילה ערערה על פסק דינו לבית המשפט המחוזי, באמצעות עו"ד נאסר נעמאן.
בין שופטי ההרכב בערעור התגלעו חילוקי דעות באשר לקביעה אם בין בני הזוג התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור, אם לאו. עם זאת, כולם הסכימו על כך שלא התקיימה ביניהם כוונת שיתוף בנכסים.
את פסק הדין פתחה השופטת יעל וילנר, אשר בדעת מיעוט סברה כי יש לדחות כליל את הערעור. לדידה, נבילה לא הוכיחה כי בינה לבין איברהים התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור, חרף העובדה שנולדו להם תשעה ילדים משותפים.
וילנר אזכרה כי "עצם הולדת ילדים משותפים, ללא בסיס שיתופי נוסף, אינו נימוק העומד בפני עצמו להכרה בבני הזוג כידועים בציבור". כלומר, על-פי וילנר, למעט תשעת הילדים המשותפים, אשר איברהים התכחש להם, לא הוכחה כל כוונת שיתוף רכושי בין השניים.
לכוונת השיתוף יש חשיבות רבה. על מנת להשוות את מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של זוגות נשואים, החילה הפסיקה על זוגות החיים יחד את "הלכת השיתוף", החלה על זוגות שנישאו לפני שנת 1974.
אולם קיים הבדל מהותי בין החלת הלכת השיתוף על זוגות נשואים לבין החלתה על ידועים בציבור. בעוד שעל מנת להחיל את הלכת השיתוף על זוגות נשואים, די בכך שהם קיימו בשנות נישואיהם אורח חיים תקין והצביעו על מאמץ משותף - הרי שעל מנת שהלכת השיתוף תחול על ידועים בציבור, מוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף נטל כבד יותר, ועליו להצביע על כוונת שיתוף מפורשת.
הרציונל לכך פשוט, וניתן בפסק דין בעבר: "ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות, מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי, מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור" (בג"ץ 4178/04).
לערוך "הסכם חיים משותפים"
השופטת המחוזית שושנה שטמר הצטרפה לדעתה של וילנר, שלפיה נבילה לא הוכיחה כל כוונת שיתוף בנכסי המנוח, אך בניגוד לדעת שטמר סברה כי בין השניים התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור. המנוח ראה בנבילה את אשתו השנייה, וכך אף היא ראתה את עצמה.
שטמר קבעה כי התנאי לקיום חיי משפחה משותפים התקיים בהם, והוסיפה כי "בדרך-כלל אין אדם המחפש לו פילגש לשעשועיו מוליד לו תשעה ילדים". קביעה זו, שלפיה היה מדובר בידועים בציבור, חשובה למעמדם של האישה והילדים בשבט.
השופט סארי ג'יוסי הצטרף לדעתה של שטמר. הוא קבע כי הגדרת ידועים בציבור "חייבת להיבחן לגופו של עניין ובשים לב לתפיסתם הסובייקטיבית של הצדדים את מוסד הזוגיות, תפיסה המושפעת פעמים רבות מהתפיסה המקובלת בקרב החברה שאליה הם משתייכים".
נזכיר כי מדובר בבני זוג מוסלמים, ערבים בדואים, אשר על-פי חוקי האסלאם רשאים לשאת יותר מאישה אחת. משכך, תופעת ריבוי הנשים אינה חריגה בקרב החברה הבדואית, ונישואים אלה אינם נרשמים במרשם האוכלוסים.
כך, ערעורה של נבילה התקבל באופן חלקי: היא אמנם הוכרזה כידועה בציבור של איברהים המנוח, אך נקבע כי לא היה בינה לבינו שיתוף בנכסים (עמ"ש (חי') 1714-09-13).
מוסר-השכל: על מנת להגדיר היטב את הזכויות בטרם מגורים משותפים ולמנוע אי-הבנות בעתיד, מוטב לבני זוג לערוך "הסכם חיים משותפים" - ולעגן בו באופן ברור את כוונת הצדדים באשר לאופי מערכת היחסים ובאשר לזכויות ולחובות שאותם הם מבקשים לקבל על עצמם, או לדחותם.
■ הכותבת היא בעלת משרד עורכי דין העוסק בדיני משפחה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
