האם הורישה לבן אחד את דירתה כי השני "מסודר". מה קבע בית המשפט?

אם לשני בנים שהלכה לעולמה ערכה צוואה ב־1996 לפיה עיזבונה יחולק בין בניה בחלקים שווים, וציוותה את דירתה לאחד הבנים. היא ציינה כי בנה השני "מסודר מבחינה כלכלית יותר" וכי היא מקווה שיבין את המניע שלה ושלא תיווצר מחלוקת ביניהם. בשנת 2000 חתמה על צוואה נוספת בפני העדים, חזרה על הצוואה הקודמת, וציינה שוב כי בנה שלא יקבל את הדירה, מסודר מבחינה כלכלית יותר. הבן שנושל לא השלים עם הצוואה. הוא טען כי אמו לא חתמה עליה, יש בה פגמים, העדים לא ידעו רוסית והאם דוברת רוסית בלבד, ולכן היא לא הבינה על מה חתמה. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע שהצוואה תקוים.

הבן לא ויתר וערער לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שדן בשאלה - על מי הנטל להוכיח שהמנוחה ידעה את תוכן הצוואה עליה חתמה כאשר בצוואה לא צוין שהיא הוקראה למצווה שלא מסוגלת לקרוא בעצמה.

השופטים שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה קבעו כי הנטל על מי שמבקש לקיים את הצוואה להוכיח שמישהו הקריא למצווה את תוכנה, והבין אותה. ביהמ"ש הזכיר כי היעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין, אך אם לביהמ"ש לא היה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה - ניתן לקיים את הצוואה למרות הפגם. השופטים קבעו כי אין בדל ראיה שהצוואה הוקראה למנוחה ויש תמיהות רבות בנוגע לנסיבות עריכתה. הבן שהיה אמור לקבל את הדירה, לא הרים את הנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה האמיתי של האם, מכיוון שכנראה היא לא הייתה יכולה לקרוא. לכן, נקבע כי הצוואה משנת 2000 לא תקוים, כך שדירת המגורים תחולק באופן שווה בין האחים. האח שהפסיד ישלם 20 אלף שקל הוצאות משפט לאחיו. את המערער יצג עו"ד פרופ' אבי וינרוט. את המשיב יצג עו"ד יהודה אדרי.

משמעות הפסיקה: מי שמבקש לקיים צוואה בשפה שהמצווה אינו דובר - עליו להוכיח שהתוכן הוקרא. היעדר תרגום הוא פגם מהותי שיכול להביא לפסילת הצוואה

מספר תיק: 63080-01-24

בני זוג תכננו להתחתן באולם האירועים אדאו בצומת כנות ב־8 לנובמבר 23'. בשל המלחמה נאסר לקיים אירועים באזור והם ביקשו לדחות את החתונה ליוני 24' בהתאם להסכם. אולם האירועים ביקש מהם לחתום על הסכם חדש, יקר יותר ב־16 אלף שקל. כשביקשו לבטל את האירוע, נדרש מהם דמי ביטול מלאים והם נאלצו לחתום על ההסכם החדש. הם ערכו את החתונה ותבעו את האולם בביהמ"ש לתביעות קטנות ברמלה לפיצוי של 28 אלף שקל בשל ההפרש בין עלות המנה בין שני ההסכמים ו־12 אלף שקל על עוגמת נפש.

לפי ההסכם המקורי, הלקוח רשאי לדחות את האירוע במקרה של הגבלת התקהלות בשל מצב ביטחוני. הצדדים פעלו למצוא מועד חלופי ואז נמסר לו כי מחיר האירוע יהיה יקר יותר ב־16 אלף שקל. כשהזוג ביקש לבטל, הגן דרש 100% מהתמורה. השופטת מיכל מועלם שיפרמן קבעה כי אמנם האולם היה זכאי לפי ההסכם לדרוש דמי ביטול בשווי עלות האירוע, אבל בנסיבות החריגות של המלחמה, ההתעקשות מהווה התנהלות בחוסר תום לב בקיום חוזה. "באותן נסיבות שנוצרו … מן הראוי היה לחלק את הסיכון בין הצדדים ולאפשר לבני הזוג לבטל את החוזה בסנקציה מתונה יותר". נקבע כי החתימה של בני הזוג על ההסכם החדש נעשתה עקב כפייה כלכלית, המהווה לחץ כלכלי עסקי פסול מבחינה מוסרית באופן שלא הייתה להם חלופה סבירה מלבד לחתום על ההסכם החדש.

הוחלט כי ההסכם החדש - בטל. הזוג זכאי להשבת הכספים שנגבו ממנו בהתאם להסכם החדש. נדחתה הטענה כי הזוג צריך לשלם על הפרש בין המחיר בחורף לקיץ. "הן בהזמנה והן בהסכם המקורי לא צוין כי דחיית מועד האירוע בשל נסיבות ביטחוניות, מקנה לנתבעת את הזכות להעלות את מחיר התמורה. בני הזוג זכאים לקיים את האירוע בהתאם לתנאי ההסכם המקורי הזול יותר ולקבל בחזרה את הסכום של 16 אלף שקל ששילמו". בנוסף, נפסק אלף שקל על עוגמת נפש והוצאות. תגובת האולם: "אדאו לא עברה על שום סעיף בחוזה, הייתה התייחסות למצב ביטחוני. פעלנו לפי החוזה. הזוג ניסה למנף מתאריך חורף לקיץ והצליח".

משמעות הפסיקה: עמידה דווקנית של עסק על זכות לדרוש דמי ביטול בשווי מלא, בנסיבות החריגות של אירועי המלחמה, מהווה התנהלות בחוסר תום לב

מספר תיק: 32639-07-24

ביהמ"ש המחוזי בת"א דן במסגרת ערעור, בשאלה איך ניתן להכריע מה יהיה שכר הטרחה של לקוחה לעו"ד, כשאין הסכם בכתב וכל צד טוען לסכום אחר. עו"ד איריס שטגמן, פנתה אל עו"ד יעקב בויאר לצורך ייצוג בעתירה מנהלית נגד שכניה ונגד הוועדה המקומית בשל עבודות בנייה. בקשה לסעד זמני נדחתה יחד עם העתירה, והאישה הודיעה כי היא לא מעוניינת להמשיך בניהול העתירה. הצדדים נחלקו על גובה שכר הטרחה שעליה לשלם. לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב. הצדדים טענו שהם הסכימו בעל פה על גובה התשלום, אך כל אחד טען לסכום אחר: עוה"ד ל־45־50 אלף שקל בצירוף מע"מ והוצאות, ואילו האישה טענה שהסכום היה 10 אלף כולל מע"מ. הלקוחה שילמה את הסכום שלטענתה הוסכם וסירבה לשלם את השאר. משרד עוה"ד תבע אותה על סכום של כ־40 אלף שקל.

ביהמ"ש השלום קבע כי הסכום הראוי הוא 30 אלף בצירוף מע"מ. האישה ערערה וטענה כי כשהצדדים הסכימו על שכר טרחה, אין מקום לפסוק לפי "שכר ראוי" הקבוע בסעיף 46 לחוק החוזים, לפי שיקול דעת ביהמ"ש, גם אם ההסכם היה בעל פה. הסעיף קובע כי תשלום עבור שירות, שלא הוסכם על שיעורו, יהיה לפי "סכום שהוא ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".

השופט יונה אטדגי מביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל את הערעור. הוא קבע כי גם אם ביהמ"ש מתקשה להכריע בין הגרסאות, אין הצדקה לפסוק לפי "שכר ראוי". כלומר, אם ביהמ"ש לא יכול להכריע וכבר שולם הסכום לו טוען אחד הצדדים - יש לדחות את התביעה לפי הכלל שהנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע - במקרה זה עוה"ד. החיובים שנקבעו בביהמ"ש השלום - בוטלו. בנוסף, נפסקו לעוה"ד 15 אלף שקל הוצאות הערעור. עו"ד בויאר מסר כי הוא שוקל להגיש ערעור מאחר ולטענתו ביהמ"ש שגה, והוסיף כי "לא ניתן ליתן אמון בהתחייבות בעל פה של עו"ד למשנהו בעניין שכר טרחה. אמור להיות אמון של התחייבות מסוג זה". בויאר הוסיף כי בימ"ש השלום האמין לו אך בהיעדר מסמך בכתב, קבע את השכר באומדנה.

משמעות הפסיקה: כאשר הוסכם על תשלום למתן שירות, אך יש מחלוקת על גובהו - הסכום יוכרע בהתאם לגרסה שתמצא אמינה ולא לפי השכר הראוי שיקבע השופט

מספר תיק: 32538-04-24