חצי שנה לרקטת הנעילה של "צוק איתן" ושבוע וחצי לבחירות, אם יש הצגה שכל ישראלי חייב לעצמו היא "גורודיש", שנעה על הציר שבין אופוריית ששת הימים למחדל יום הכיפורים. ההיסטוריה לא רק שחוזרת, היא עושה זאת באכזריות ובציניות, ואין כמו מבט מפוכח על הימים ההם, בשביל להבין טוב יותר את הימים שכאן.
זהו אמנם סיפור שקורה אז ושם, ועל אלוף שהיה גם מפקד חטיבה נערץ, אבל בפועל זהו הסיפור של כל מלחמות ישראל מאז - מלבנון השנייה ועד לאיראן הראשונה - אלה רק הפראיירים שמתחלפים.
הקורבנות שמשלמים את מחיר "הערכות המצב", את תפיסת ההרתעה המדומה, ובראש ובראשונה את מחיר היוהרה. אותה יוהרה שאיימה "לשבור להם את העצמות" (דדו, 1973), "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" (רבין, 1987), "להחזיר את לבנון עשרים שנה אחורה" (חלוץ, 2006), "למוטט את שלטון החמאס" (נתניהו, 2009), היא אותה היוהרה שמלווה אותנו מאז. והרי מה ההבדל בין המצרים שלא יעזו לחצות את התעלה, ובין החמאס שלא יעזו לירות על תל-אביב? הנה גם את הניגון הזה כבר הספקנו להדחיק.
גורודיש היא חווית צפייה מטלטלת, וקשה שלא לצאת ממנה נסער. אלגוריה מושלמת לישראל של ימינו, עם הבעיות שרק החמירו, והאויבים שרק הקצינו. הלל מיטלפונקט, שיום הכיפורים הייתה המלחמה המכוננת של דורו, העלה את המחזה לראשונה ב-1993, 20 שנה למלחמה. כיום, לציון 40 שנה שלא שקטה הארץ מאז, עצוב להיווכח כמה שהוא רלבנטי וחד כתער. זו תמונת מראה שבורה, וכזאת שכואבת.
טרגדיה יוונית-ישראלית
המחזה מתחקה אחר סיפורו של גורודיש, שמואל גונן, שהיה בששת הימים מפקדה המהולל של חטיבה 7 וממנסחי אתוס הניצחון, ובמלחמת יום כיפור היה האלוף המושמץ של פיקוד דרום, שהוקע וגזר על עצמו גלות עד ליומו האחרון. מיטלפונקט, שבנה את המחזה תוך התכתבות עם יסודות הטרגדיה היוונית, שבה אין איש יכול להימלט מגורלו, מעצב את גורודיש כגיבור טרגי מושלם שנוסק הכי גבוה שרק אפשר, ואז גם מתרסק באותה העוצמה לפחות.
מיטלפונקט עושה זאת בשיטתיות ותוך שימוש בלא מעט פאתוס משלו, תוך שהוא משלב בין עולם הדימויים המיתולוגיים לבין זה היהודי, שפורט על מיתריו של שארית הפליטה שעמדה לה על ספה של חורבן בית שלישי. לעיתים זה קצת מאולץ, כמו במקרה של הדמות המיסטית אום נאג'י, הזקנה העיוורת (עדנה בליליוס) שמנהלת עם גורודיש שיחות פילוסופיות, ולעיתים זה פוגע בול במטרה, כמו באמצעות השימוש בכינור בקטעי המעבר.
לכשעצמי, חיבבתי יותר את המערכה הראשונה של ההצגה, שכוללת את נסיקתו של גורודיש ושיש בה גם יותר תיאטרון. אף שגם המערכה שנייה, שכוללת את התמודדותו עם ועדת אגרנט והאשמה שגלגל לפתחו הדרג המדיני, אפקטיבית ברמת המבחן ההיסטורי, וכוללת כמה וכמה רגעי שיא.
זוהי הצגה מרשימה מכל בחינה שהיא - התפאורה של רוני תורן, שהופך את הבמה כולה למפת סיני, המוזיקה של אורי וידיסלבסקי והלהקה שמספקת מארש מלחמה עוצמתי, וכמובן תצוגת המשחק.
נתן דטנר, בתפקיד מופת כגורודיש, נע במיומנות בין העוצמה והקור לאנושיות והשבריריות. אלון דהן, בתפקיד אדיר כעוזרו אפשטיין, ועם מונולוג תוכחה אחד שחודר כל שריון במערכה השנייה. יובל סגל יעיל כחייל המתאבד פרידמן, שמשלם את מחיר האטימות והופך לרוח רפאים שרודפת את גורודיש, עד שיתעורר מעיוורונו. מוטי כץ מגלם היטב את דמותו של משה דיין, שגם עם רטיות על שתי העיניים ברור מה מיטלפונקט חושב עליו; וכן הלאה - זהו קאסט רחב, הרווי בתפקידים אייקוניים שמבוצעים כראוי. הצגה מצוינת, וחשובה, כיום כמו אז, ואולי אף יותר.
"גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, תיאטרון הקאמרי.
■ ציון: 9
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
