לומד מטעויות

בכל הקשור לשוק התקשורת הישראלי, ראש הממשלה בנימין נתניהו לומד מטעויות. מקדנציה לקדנציה שיכלל נתניהו את תפיסתו באשר לתקשורת, או נכון יותר לעיתונות המקומית, על בסיס ניסיונו האישי כראש ממשלה מותקף ומתגונן.

נפילת הממשלה הקודמת ומערכת הבחירות האחרונה ותוצאותיה היו הפרקים האחרונים בסדרת השיעורים שנתניהו למד, ואולי גם הלקחים המחודדים ביותר שיכתיבו את שורת ההחלטות שהוא והשר הממונה שתחתיו יקבלו בכל הקשור לשוק המקומי.

על-פי הפרסום של העיתונאי רביב דרוקר השבוע (ג'), אל ההסכמים הקואליציוניים משתרבב סעיף הקובע כי השותפות לממשלה לא יוכלו להתנגד לרפורמות בתחום התקשורת שיוצעו על-ידי שר התקשורת. כל השותפות הקואליציוניות יתחייבו למעשה לתמוך בכל רפורמה שיגבש השר, ולא לתמוך, להגיש או ליזום הצעות שבניגוד לדעתו.

סעיף מוצהר שכזה עשוי לבלום שחזור של המבוכה הגדולה שניבטה מהתמונה של נתניהו ממהר לכיסאו במליאת הכנסת, על מנת ללחוץ על לחצן ההתנגדות לחוק "ישראל היום" של איתן כבל, רק בכדי להפסיד בהצבעה. מכאן הדרך לבחירות הייתה קצרה מאוד.

אך איך רפורמה של משרד התקשורת קשורות בעיתונו של שלדון אדלסון, פטרונו של ראש הממשלה? הרי אפשר לייחס הסעיף בקלות לרפורמה משמעותית אחרת של נתניהו, אשר השר גלעד ארדן קידם בכהונתו, והיא פיצולו של ערוץ 2 ובכלל זה חברת החדשות שבו.

ובכן, הדברים בהחלט קשורים. לא מן הנמנע כי אחת הרפורמות הגדולות של שר התקשורת הבא תקשור את כל הדברים גם יחד, תחת כותרת אחת - פירוק ופתיחה של שוק השידורים והחדשות בטלוויזיה ליותר שחקנים, ובהם גם כאלה מתחום העיתונות המודפסת.

לדכא את הקולות העוינים

אולי בניגוד לכל מהלך אחר של ראש הממשלה נתניהו הקשור בציבוריות הישראלית - למהלכיו מול התקשורת יש מרכיב אישי ואמוציונלי מאוד. הוא ניהל את הקדנציה הראשונה שלו ב-1996 ללא יום אחד של חסד מהעיתונאים. באווירה של אחרי רצח רבין, ההגמוניה השמאלית ששלטה בתקשורת לא יכלה לשאת אותו ואת רעייתו, והוא נצלב השכם והערב וסיים מובס.

אל הסיבוב השני, 2009, נתניהו הגיע מעט טראומתי אך הרבה יותר נחוש. "ישראל היום" היה רק בן שנתיים, הגברת נתניהו הוצנעה מהבמה התקשורתית, וראש הממשלה עצמו סימן לעצמו מטרה - ללחוץ ולדכא את הקולות אשר עיינו ואולי אף עדיין עוינים אותו.

עד 2012 מצליח נתניהו לאגף נתניהו את התקשורת הישראלית מלמעלה. "ישראל היום" מצליח בכוחותיו הכלכליים להיות העיתון בעל החשיפה הגדולה ביותר ומאיים על "ידיעות אחרונות". אדלסון מאיים בתביעת ענק ומכניע את ערוץ 10 להתנצל בפניו, ומקורבו של נתניהו, ניר חפץ, הופך לעורך "מעריב".

ברשות השידור אנשיו של ראש הממשלה חוגגים בהשתקות וב"איזונים", חברים אחרים ממונים למועצות רגולטוריות, ובכל הקשור לערוץ 10 - נתניהו מוביל את הערוץ על הברכיים, עד להצלה של הרגע האחרון.

ערב הכהונה השלישית של נתניהו, היה ברור לכולם מי הבוס.

באותה תקופה, מי שהתכווץ בכיסאו במשרד התקשורת היה משה כחלון, שבעבורו כנראה נתניהו הגה את הסעיף הקואליציוני המדובר. כחלון העדיף להתעסק במקומות בטוחים יותר, כמו הסלולר, ולא לפתוח את קופת השרצים של הבוס. מצד אחד, הוא ידע בדיוק מה נכון לעשות - גם עבורו כפוליטיקאי; ומצד שני, הוא ידע שזה לא בדיוק מה שרוצה נתניהו. זיעה דומה ניגרה ממצחו של ארדן בשנתיים האחרונות.

נמצאה הנוסחה שתסמן את הקדנציה

ארדן הילך בזהירות בשוק המדיה בשנתיים האחרונות - שבהן כבר "ישראל היום" היה חזק, הטכנולוגיה החלה לשנות את המציאות בתקשורת, וגברת נתניהו עדיין דממה - כשהוא מבין שהמגמה כעת היא ברורה: לא לשלוט עליהם, לא לדכא - פשוט להציף, לחלק ולהכניס לשוק כמה שיותר גורמים שיחלישו את אלה הקיימים.

מערכת הבחירות האחרונה הבהירה לנתניהו את כברת-הדרך שעבר ביחסיו עם התקשורת הישראלית. הוא התייצב, באופן תקדימי, לצד "ישראל היום" במלחמתו ב"ידיעות אחרונות", צייר בגלוי את ה"רעים" בתקשורת והחרים אותם במופגן ואף החזיר למרכז הבמה את רעייתו, על כל חסרונותיה.

הימנעותו המתמשכת מראיונות, שהתחלפה ביומיים האחרונים בהופעה מעל כל במה אפשרית עד לפודיום המנצחים, היא הנוסחה שתסמן את הקדנציה הרביעית של נתניהו.

את הרפורמה שראש הממשלה יבקש להשלים בשנים הקרובות, הוא זרע כבר ב-1996. הסעיף הקואליציוני שהוא מתעקש עליו יסייע לו להסיר את המכשול העיקרי העומד בפני הגשמתן.