תאונה חברתית

קול חבטה עז הקפיץ אותי. יום שישי בצהריים, שעת חסד של תום שבוע, אני יושב במכוניתי מול רמזור אדום בצומת הומה ברמת-גן. מבט אל המראה גילה לי שדלת הרכב שמאחוריי פתוחה, וחצי גופו של הנהג שיושב בו שלוח לעברי. תאונה, חשבתי, אבל כנראה לא חמורה מדי. יצאתי לעברו.

בתוך רגע הוא עט לעברי, נפוח-חזה וסיגריה בוערת בידו. עמדנו באמצע הכביש שהפסיק לסאון. הוא התקרב אליי, אפו כמעט נוגע באפי, וכולו זעם. "כמה אפשר לצפצף לך?!", צרח, "אתה לא רואה שאני רוצה לפנות ימינה?!"

בשלב זה עוד היסיתי אותו, לא הבנתי שהוא לא מתגונן בצעקות על התנגשות בשוגג. הוא פשוט סירב להמתין שיתחלף הרמזור שמנע ממני לנסוע וממנו לפנות בנתיב הלא מרומזר ימינה. הוא רצה לפנות עכשיו, מיד. רצה שאזוז.

"אז למה אתה דופק לי את האוטו?", שאלתי בקול שקט. "לא דפקתי לך את האוטו, יא אשכנזי", אמר, וחיוך נמרח על פניו. "נתתי לך מכה עם היד, הנה תראה", ובין-רגע הוא התקרב אליי עוד, מתח את כף-ידו, קירב אותה אליי והלם. בפגוש הפח שהתעקם מעוצמת המכה.

הוא נשאר איתן על מקומו, עיניו זרחו כאילו ביקשו עוד מהעימות. מכות. מסביב לא נשמע אף קול צפצוף ישראלי עצבני מעצירת התנועה. את צריבת עשרות העיניים שנתלו בנו, חשתי היטב. בדמיוני ראיתי איך גופי הדקור השכוב על האספלט מככב בעוד סרטון "צפו" על הכיעור המקומי. הסתובבתי בלי לומר מילה, פתחתי את דלת המכונית המצולקת, עליה עוד התנפנף דגל המדינה, שריד מיום העצמאות, נכנסתי ונסעתי. מובס.

הורדת ידיים והרמת ידיים

התבוסה הראשונה שלך אחרי אירוע כזה, היא כאדם, כגבר. איך זה שלא הגבתי? איך לא השבתי מלחמה על כבודי? בקרב הזה הפסדתי. אני, המותקף, חזרתי על עקבותיי, והוא נשאר עומד גאה. ואז מתערב האינטלקט שמרגיע, בנימוק שכלתני לפיו עשיתי את הדבר הנכון - אין דרך אחרת להישאר שלם, אין פה מקום למשחקי כוחות, ועדיף להיות חכם וכל זה. אך שתי מילים שהוא אמר לא הפסיקו להדהד בי. "יא אשכנזי". אלה הפכו את זעם הכביש הזה למאבק עדתי, למלחמת תרבות. האם גם במערכה הזו הפסדתי, מבלי שבחרתי בה צד?

הוא הרי לא מכיר אותי. הוא אמנם קלע בשיוך המוצאי, אך אין לו מושג באשר לעמדותיי, ניסיון חיי, הערכים שמוליכים אותי. הפנים הבהירות, המשקפיים, הסירוב להתקדם ברמזור, כל אלה הספיקו כדי להפוך אותי לנציגו של כל מה שנראה כרע בעיניו. אשכנזי.

מחשבתי נדדה לכתבה שפרסמנו לא מזמן בגיליון החג של "פירמה", ובה התייחס הפרסומאי אודי פרידן למזרחים באופן די מזלזל. פרשנית "גלובס", סטלה קורין-ליבר, כתבה בעקבותיה באופן מדויק כי דבריו הם חלק מתהליך הורדת הידיים החברתית המתנהלת כעת, במיוחד לאחר הבחירות, בין מלכי הארץ שחשים את האדמה רועדת תחתם, ובין מי שתופסים את מקומם. "הוא העבר, ואני ועדת מוצאי - הם העתיד", כתבה.

אין לי את הכסף, את המעמד ואת מערך קשרי ההון והשלטון של פרידן. אני בן מהגרים, נכד לפליטים, פריבילגי רק מעבודה קשה. אני לא מסכים עם אף מילה של הפרסומאי, של גרבוז או של ענת וקסמן. אך בשעת צהריים של יום שישי בלב רמת-גן, הושלכתי אל פינתם בזירת האגרוף של המקום הזה.

דרך הניצחון

מי ינצח בסוף? לא הפסקתי להרהר בדרכי הביתה. לא בקטטות הקטנות של הרחוב - אלא במשחק הגדול. זה שגר בצהלה, מתחכך ומתחבק, אוכל מידי פוליטיקאים ולוחש על אוזנם, שנוסע בב.מ.וו ברחובות שסביו סללו ושנקראים על שם משפחתם; או מי שמקרטעים בסובארו מטולאת בין משכורת מינימום אחת לשנייה, שמחפשים דרכים גם להאכיל 3 ילדים וגם לסדר להם חוגים, שכל חייהם אמרו להם שהמקום שבו הם גרים והעבודה שהם עובדים בה, זה המקסימום שהם יכולים להיות, והם מפסיקים, לראשונה זה שנים, להאמין לזה?

על פניו של הבחור שעמד מולי משולהב ביום שישי האחרון הייתה מרוחה ארשת ניצחון, אבל כל היתר אמר כי הוא מנוצח. האלימות, הגזענות, חוסר היכולת לפספס שתי דקות מחייו בהמתנה.

עוד לפני שהוא הכה באחורי מכוניתי, מערכות גדולות ומשומנות מאדם ניצחו אותו ודיכאו אותו עד כדי כך, עד שלא נראה לו שיש דרכים אחרות. כשהוא התקרב אליי, הוא בא מפסיד.

ומפסידים נוהגים גם בב.מ.וו וגם בסובארו. ואני, מה איתי? לא נורא, רק מכה קטנה בפגוש.