ליברפול: פעם מעצמה, היום סתם קבוצה

גרהאם סונס, ג'ון בארנס, איאן ראש, ביל שאנקלי, בוב פייזלי, This is Anfield, רוני רוזנטל, אבי כהן, קני דאלגליש, קווין קיגאן, אלן הנסן, והאמת שאפשר להמשיך את רשימת המכולת הזאת עד לאורך של גיליון מיוחד - כי כל כך הרבה שמות גדולים ופאתוס והיסטוריה יש מאחורי המותג העוצמתי הזה שנקרא "ליברפול". אבל אלו עוצמות השייכות לעולם הישן: ליברפול של העולם החדש הוא מועדון תקוע, עם הווה בלתי מזהיר ועתיד לוט בערפל.

***

את העובדה שדווקא ליברפול "הגדולה" הפכה ביום ראשון לקבוצת הפרמיירליג הראשונה בעונת 2015/16 שמפטרת את המאמן שלה (דיק אדבוקאט, מנג'ר סנדרלנד, התפטר באותו יום) לא ניתן לייחס למקריות. ברנדן רודג'רס הצפון-אירי הוא בסופו של דבר קורבן של מערכת שהצלחה בה הפכה לאתגר כמעט בלתי אפשרי. הכישלונות על המגרש חוזרים אצל ליברפול פעם אחר פעם אחר פעם. "ליברפול עדיין סובלת ממשבר זהות בעידן הפרמיירליג", כתב דייויד קון מ"הגרדיאן", ועם האספקט המספרי של הקביעה הזאת קשה להתווכח: הקבוצה שזכתה ב-18 אליפויות עד הקמת הליגה האנגלית הבכירה בגרסתה המחודשת והנוצצת ב-1992, הסתפקה מאז ב-0 הנפות של הצלחת הנכספת - ורק בשלוש סגנויות.

רודג'רס, 42, הגיע לליברפול בקיץ 2012 כסוג של הבטחה צעירה, אחרי שהניע את גלגלי הפרויקט היפה של סוונזי סיטי, עם כדורגל שהתבסס על סגנון ספרדי מובהק של שליטה בכדור. 12 נקודות בלבד העונה בשמונה מחזורים חרצו את גורלו. להגנתו יאמר שכמו תמיד במקצוע הזה - גם אצלו לשפיץ של הנעל היו השלכות כבדות משקל: הרי אילולא אותה החלקה מפורסמת של סטיבן ג'רארד לקראת סוף עונת 2013/14, לכו תדעו איפה הסיפור הזה נגמר (כנראה בתואר). אם כי נדמה שהמדיניות של הבוסים שלו מלכתחילה לא באמת כיוונה אל עבר האוורסט הזה.

***

מאז השתלטה על המועדון חברת פנווי ספורטס גרופ (FSG) האמריקאית, היא ניצלה כל חלון הזדמנויות שהיה לה על מנת להרוויח כסף גדול ממכירות של שחקנים. האג'נדה ברורה: העסקים המוצלחים קודמים לרצון להצליח על המגרש בכל מחיר. כשפרננדו טורס הסריח את המגרש במדי צ'לסי, לאחר ש-FSG מכרה אותו בכ-41 מיליון ליש"ט, זה עוד איכשהו נראה הגיוני, בדיעבד. אבל כשלואיס סוארז, אולי השחקן השלישי בטיבו בעולם בשעתו, נמכר לברצלונה בקיץ 2014 - זה כבר הריח כמו ויתור מראש, סוג של הצהרת כניעה: אנחנו לא במשחק של הגדולים באמת. הרי גם לחלוץ האדיר מאורוגוואי, וגם לראחים סטרלינג שנמכר בחלון האחרון ליריבה ישירה של ליברפול בפרמיירליג - מנצ'סטר סיטי (תמורת הון תועפות כמובן) - ניתן היה להציע חוזים חלומיים משודרגים, להשאיר אותם במועדון, לבנות אותם כסמלים. אבל בעוד סיטי, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד הן קבוצת שרודפות בכל חלון העברות אחרי השחקנים הכי טובים בעולם (האחרונה לא מכרה אף כוכב-על שלה מאז רונאלדו ב-2009) - ליברפול מעדיפה במודע להיות חוות השבחת סוסים. בכדורגל המודרני, המשביחות הן בדרך כלל הקבוצות הבינוניות.

את הבחירה של FSG אפשר להסביר באמצעות הבדלי תפישה פיננסיים מהותיים: אלו של הכדורגל האירופי; ואלו של הענפים האמריקאים, שם הספורט הוא קודם כל ביזנס. FSG, בראשותו של ג'ון וו. הנרי, נחתו בפרמיירליג עתירי ניסיון ניהולי מליגת ה-MLB, בה רק חמש מתוך 30 קבוצות, לפי "פורבס", מפסידות כסף; בוסטון רד-סוקס שלהם הוא ארגון כלכלי מצליח במיוחד, שרשם ב-10 השנים האחרונות רווח תפעולי מצטבר של 170 מיליון דולר. וליברפול? רק לאחרונה, בדוחות 2013/14, הצליחו ב-FSG להעביר אותה בפעם הראשונה לאיזון (רווח של 900 אלף ליש"ט לפני מס). זה כמובן לא היה מצליח להתרחש בלי מכירה הגונה בכסף גדול של כמה וכמה כדורגלנים. זה כמובן משהו שיונייטד הרווחית בטירוף, שגם לה יש בעלים אמריקאים - לא ממש זקוקה לו.

המשבר המתמשך של ליברפול בעידן הפרמיירליג נובע קודם כל מהפערים הכלכליים שהיריבות צברו על חשבונה בזמן שהיא נכנסה לקיפאון. בשנות ה-90 זו הייתה יונייטד שפיצחה ראשונה את אלמנט המסחור והספונסרשיפ של עולם הכדורגל החדש; בתחילת שנות ה-2000 נכנסו למשחק כספי האוליגרכיה של רומן אברמוביץ' בצ'לסי, אחר-כך ארסנל הפציעה עם ניצול מדויק של בועת הנדל"ן הלונדונית, ואז צצו להם גם השייח'ים של מנצ'סטר סיטי. בסופו של תהליך, הרי שגם ללא הגב הכלכלי החזק יותר של בעלי ארבע המתחרות הגדולות של ליברפול (חלק מהבעלים שלהן פזרנים, חלקם פחות) - כולן רשמו בעונת 2013/14 הכנסות טבעיות של 300 מיליון ליש"ט וצפונה מכך, בעוד ליברפול הסתפקה לפי "דלויט" ב-256 מיליון ליש"ט.

***

ב- FSG ניסו לצמצם את הפער הזה באמצעות הוצאות כספים "חכמות" יותר. הם נחתו באנפילד עם הילת ה"מאניבול" שריחפה מעליהם מארה"ב, ובהתאם לכך הם ניסו למצוא "מציאות" בשוק. בתקופתו של רודג'רס אפילו הוקמה "ועדת העברות" שכללה חמישה אנשים אשר התכנסו אחת לשבוע לדון על תחום הרכש, כאשר לרודג'רס הייתה את המילה האחרונה על קניות ומכירות. אבל גם עם הכסף שהיה לרודג'רס ביד - ההתנהלות שלו לא תמיד הייתה מבריקה. "אחרי מכירת סוארז", כותב טום שין ב"אינדיפנדנט", "ובדיוק כמו טוטנהאם לאחר מכירת גארת בייל - גם ליברפול בחרה במדיניות של שימוש בכספים שהתקבלו עבור הכוכב הגדול ברכישת הרבה שחקני דרג שני... הבנק לא 'נשבר' עבור שחקן בכיר אחד - הדיבורים היו עלו אלכסיס סאנצ'ז, רדמאל פלקאו ואדינסון קבאני, בעוד במציאות הוחתמו לזאר מרקוביץ', אדם לאלאנה ומריו באלוטלי". מתוך 23 שחקנים שנקנו או הושאלו לליברפול בתקופת רודג'רס, טוען שין - רק שניים ניתן להגדיר כהצלחות גדולות (דניאל סטארידג' ופיליפה קוטיניו).

על מה שהתרחש בחדרי חדרים בליברפול ניתן ללמוד מהסיפור הבא: הרכש של באלוטלי, למשל, לא התקבל בהתלהבות רבה, בלשון המעטה, על-ידי אותה "ועדת העברות", שכללה מלבד רודג'רס את מנכ"ל המועדון איאן איירה, ועוד שלושה אנשי מקצוע (הסקאוט הראשי, ראש מחלקת איתור שחקנים ומנהל ביצועים). אך בסופו של דבר, לפי דומיניק קינג מה"דיילי מייל", ההתעקשות של המאמן, שחשב כי הוא יהיה זה שיצליח להוציא מהאיטלקי המשוגע את הכישרון החבוי בו - הנחיתה את באלוטלי באנפילד. מה זה בעצם אומר? שאחרי כל ה"מאניבול", הסטטיסטיקה, ההתפלספויות - בסוף הכל היה תלוי בתחושת הבטן של איש אחד. וככה קצת קשה לגרום למעט כסף לקנות "יותר".

***

העתיד עשוי להיות קצת יותר תחרותי עבור ליברפול לאחר שיושלם פרויקט הרחבת אנפילד. אחרי שנים של עיכובים, המיזם כבר יצא לדרך, וכנראה שכבר בתחילת העונה הבאה ליברפול תשחק במגרש עם 59 אלף מקומות. בשביל קבוצה שהכניסה רק 51 מיליון ליש"ט מ"ימי משחק" ב-2013/14, התוספת השנתית לקופה, המוערכת בעשרות מיליונים - יכולה בהחלט לסייע. הפרויקט, אגב, ימומן בחלקו על-ידי הלוואה ללא ריבית אותה תעניק FSG למועדון (ואמורה להיות מוחזרת לאמריקאים בתוך חמש עד חמש שנים וחצי).

העתיד, כמובן, תלוי גם במידת ההצלחה בבחירת המנג'ר הבא. לפי הפרסומים באנגליה, עושה רושם שזה עניין של ימים עד שיורגן קלופ ימונה לתפקיד. הגרמני נראה כמו האיש הנכון על מנת לשרת את המטרות של הבעלים: הוא הרי כבר הגיע להישגים מרשימים עם קבוצות שסבלו מחסרון תקציבי, כמו מיינץ ודורטמונד (לפני שהשפעתו עליהן דעכה והתפטר משתיהן).

אבל אולי ליברפול זקוקה לחילוף דווקא בעמדה מכרעת יותר: אולי היא צריכה בעלים אחר עם חזון מעט יותר אמביציוזי. בעלים שיכוון לשחקנים הגדולים ביותר, למאמנים הגדולים ביותר שידועים ביכולת ניהול טאלנטים במערכות גדולות לחוצות. קרלו אנצ'לוטי, למשל, מובטל בימים אלה. אבל קודם כל צריך להחזיר את ליברפול, שתקועה בבינוניות - לדבר הגדול שהיא הייתה פעם.