1.
לפני כ-3 חודשים התראיין יוני שסטוביץ, יבואן של מוצרי מזון ועוד, בין היתר של פסטה ברילה ושל משחת השיניים קולגייט, למגזין G של "גלובס". הוא כינה את היבואנים המקבילים "פרזיטים", וטען כי יוקר המחיה בישראל הוא פופוליזם.
הצענו אז למר שסטוביץ, ולו רק כדי להוכיח את טענותיו על הפופוליזם של יוקר המחיה, להתנדב ולשלוח לנו את הדוחות הכספיים של קבוצת שסטוביץ בשנים האחרונות, כדי לראות אם אכן כל ההערכות שלנו על רווחיות גבוהה יוצאת דופן של יבואני המזון ויבואנים של מוצרים אחרים - היא רק פרי דמיוננו.
שסטוביץ, אתם יכולים כבר לנחש, לא התנדב לעשות זאת. טוב, הוא תמיד יכול לומר שהוא לא חייב, כי זו הרי חברה פרטית, וכחברה פרטית היא לא חייבת דין וחשבון לאיש, בטח שלא לעיתונאים חטטניים.
אבל שסטוביץ ויבואנים אחרים אינם יכולים ליהנות מכל העולמות: גם להישאר פרטיים ולא לחשוף את שיעורי הרווחיות שלהם - וגם לקונן, במקביל, ששיעורי הרווחיות שלהם לא חריגים בקנה-מידה עולמי, שמחירי המוצרים שהם מייבאים סבירים, או שהם יקרים בגלל גורמים שאינם תלויים בהם.
ובכן, העבודה של משרד האוצר על 10 יבואני המזון הגדולים בישראל ושיעורי הרווחיות שלהם פשוט מפריכה את כל הטענות של שסטוביץ וחבריו. "ניתוח הממצאים מלמד על רווחיות גבוהה ואף חריגה של יבואני המזון בכלל ושל הגדולים שבהם בפרט", נכתב בעבודת האוצר. הרווחיות הגבוהה והחריגה הזו מסתתרת מאחורי פרגוד הפרטיות ששסטוביץ וחבריו משתמשים בו, ולו בכדי משתמשים בו.
2.
שוק הקמעונאות בכלל ושוק המזון בפרט הוא בסך-הכול די פשוט: יש את המתווכים - הרשתות הקמעונאיות - כמו שופרסל, מגה, רמי לוי ועוד. את הסחורה למדפים מספקים יצרני המזון כמו אסם, תנובה, קוקה-קולה ושטראוס-עלית, וגם יבואני המזון, בין אם שלוחות מקומיות של חברות בינלאומיות או מפיצים-יבואנים.
הרשתות ויצרני המזון הם אלה שנמצאו ונמצאים תחת אור הזרקורים בדיון הציבורי על יוקר המחיה בישראל. הם חטפו את כל האש, חלקה בצדק, חלקה ממש לא.
על היבואנים איש לא דיבר - מסיבה אחת ויחידה: בעוד שמרבית החברות הקמעונאית ויצרני המזון הישראלים נסחרים בבורסה, ואפשר ללמוד על מגמות הרווחיות שלהם מדי רבעון - היבואנים הישראלים מעדיפים להישאר פרטיים.
הצרכן הישראלי, שקונה מותגים מאוד פופולריים כמו שוקולד קינדר, מסטיק אורביט, קטשופ היינץ ועוד הרבה אחרים - לא ממש יודע מי עומד מאחוריהם, מי מייבא אותם וכמה רווח הוא גוזר עליהם. אז ככה: במרבית המקרים הוא גוזר עליהם רווח אדיר - אפילו הרבה יותר מיצרני המזון הגדולים, שגם עליהם לא צריך לרחם.
את שוק הקמעונאות מאפיינים כמה וכמה ומגמות: האחת - הסקטור הקמעונאי תחרותי מאוד, ואפשר לראות זאת היטב בשחיקה של הרווחיות התפעולית לאורך השנים בשופרסל ובמגה, שהגיעה למעשה למצב של חדלות פירעון. אפילו אצל המוצלחים בתחום, כמו רמי לוי, הרווחיות התפעולית נמצאת במגמת נסיגה.
מהצד השני, ספקי המזון הגדולים בישראל - אסם, שטראוס, החברה המרכזית (קוקה-קולה) ותנובה, מצליחים להשיג רווחיות תפעולית די בריאה שמשקפת את כוח התמחור שלהם בשוק (משהו בסביבות 9%-13%).
הרווחיות המאוד יציבה ובריאה של יצרני המזון, השחיקה המתמדת וההפסדים ברווחיות של הרשתות - הובילה למתחים גדולים בין הרשתות לספקים. שופרסל, למשל, מחדירה באגרסיביות את המותגים הפרטיים שלה, והגיעה לעימות ממושך עם יונילוור, אחד מיבואני המזון הגדולים.
המגמה האחרונה היא מגמה שאיש לא ידע עליה, והיא מה שמתרחש במגרש של היבואנים. הערכנו מדי פעם שהחגיגה שם היא הגדולה מכולן - והיום הגיע האוצר וסיפק תימוכין לכך.
3.
העבודה של האוצר מתמקדת ב-10 יבואני המזון הגדולים בישראל, אבל לא נוקבת בשמם של היבואנים, כיוון שמרביתם פרטיים, זולת ציון העובדה ששניים מהיבואנים ציבוריים, והשאר פרטיים.
אנחנו עשינו פה כמה וכמה ניחושים והגענו להערכות די טובות על העשירייה המובילה (ראו טבלה). האם אתם מכירים, למשל, את אקרמן יבואן המשקאות האלכוהוליים הגדול בישראל? האם אתם מכירים את ליימן שליסל, יבואני שורה של שוקולדים מוכרים כמעט בכל בית? בוודאי שלא. אז בואו נעשה היכרות עם הרווחיות שלהם, על-פי האוצר.
שיעורי הרווחיות של 6 יבואני המזון הגדולים במשק נעו בשנת 2013 בין 13% ל-20% (שיעורי רווחיות: הרווח לפני מס, לאחר "החזרת" משכורת המנהלים שהינם בעלי המניות, לבין מחזור המכירות). שיעורי הרווחיות הללו גבוהים משיעורי הרווחיות של יצרני המזון, שחלקם נחשבים למונופולים בכמה מוצרים שלהם. בשוק המזון מעריכים כי מדובר באסם, שסטוביץ, יוניליוור, ריגלי וג'נרל מילס.
סך התגמולים לבעלי המניות (שכר ודיבידנד שחולק) ב-10 יבואני המזון בין השנים 1997-2013 הסתכם ב-1.95 מיליארד שקל, וסכום זה מהווה כ-48% מסך הרווח לפני המס המצרפי של חברות אלה באותה תקופה. כלומר, הרווח לפני מס של 10 יבואני המזון הגדולים ב-7 שנים עמד על כ-4.06 מיליארד שקל, כ-580 מיליון שקל בשנה. הרשתות הקמעונאיות יכולות רק לחלום על רווחיות כזו.
אחד מ-10 יבואני המזון מגיע לשיעורי רווחיות של 40% (!). אפילו בהיי-טק לא מרוויחים כך. מי היבואן הזה? יש לנו בסיס להניח שזה דווקא הכי לא מוכר: אקרמן, יבואן משקאות אלכוהוליים.
הייצוג של יבואני המזון במאון העליון של בעלי ההכנסות גבוה מחלקו היחסי של הענף באוכלוסייה. בנוסף, כאשר בוחנים את ההכנסה הממוצעת במאון העליון לפי ענף, נמצא כי רמות ההכנסה הגבוהות ביותר הינם בקרב יבואני המזון. כלומר, בעלי החברות הם העשירים שבעשירים.
20 אלף עובדים מועסקים אצל יבואני המזון (נכון ל-2013), ושכרם החודשי הממוצע עמד על 9,200 ברוטו לחודש. תוך עשור עלה שכרם בשיעור ריאלי ממוצע של 6% בלבד - זאת כאשר רווחי כלל יבואני המזון הכפילו את עצמם, במונחים ריאליים, באותה התקופה.
לא מפתיע: הרווחים האדירים של היבואנים לא ממש מחלחלים גם לעובדים, אלא מחלחלים בעיקר לבעלי השליטה. זו תמצית האי-שוויון על רגל אחת.
וזה לא ש"אסור" להרוויח, כפי שכל המצקצקים בלשונם יאמרו. בהחלט מותר, כי בלי רווחים חברה לא יכולה להתקיים. אבל אם זה תוך כדי גביית מחירים מנופחים מצרכנים, שיעורי רווחיות מהחלל ואי תגמול הוגן לעובדים - ועוד בלי שקיפות - אז מישהו צריך לעצור את החגיגה.
4.
האוצר מציין כי נתוני היבואנים מצביעים על החשיבות הגדולה ביישומה של רפורמת הקורנפלס, שבמסגרתה תתאפשר פתיחה מאסיבית של המשק ליבוא מקביל של מוצרי מזון יבש.
הוא צודק, אבל לכשתעבור סופית הרפורמה, למרות כל עדר הלוביסיטים של היבואנים, יתחיל המבחן הגדול: האם יצרני המזון יהפכו גם ליבואנים (רואים מגמה כזו), האם יבואן מזון ייכנס לטריטוריה של חברו - או שיישמר מאזן האימה בין היבואנים ליצרנים, בין הקליקה של היבואנים - והכול כדי לשמור על ערמות השמנת, שהאוצר חשף היום.
עשרת יבואני המזון הגדולים בישראל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
