שביל הבריחה

הסיכוי שמחזאי צעיר, שזה נאמר מחזהו השני, היה מגיש היום לתיאטרון - כל תיאטרון, ועל אחת כמה וכמה תיאטרון הנישען על קופתו - מחזה דוגמת "ביבר הזכוכית", מילה במילה, ולא היה נדחה על הסף, הוא קלוש. הסיבה היא פשוטה: מדובר במחזה נטול דרמה כמעט. דרמה במובן הגלוי שלה, זו שצפה על פני השטח בעוצמות משתנות, וזו שבה מורגל צופה התיאטרון הישראלי. "ביבר הזכוכית" מאת טנסי ווילימאס, אינו פועל בתוך כללי המשחק הללו. מדובר במחזה זיכרון, אוטוביוגרפי, שפועל על הצופה כמעט כמו ספר - הוא בא לגרות את דמיונו לצלול לעומק, והוא דורש מהקהל שלו להתמסר אל עולם אחר, שלו קצב משלו. יש כאן דמויות. לדמויות האלה יש זיכרונות, צלקות, רצונות, קשיים - אבל מעט מכל זה צף ברובד הגלוי.

בדיאלוגים שביניהם הנסתר הוא ששולט. אותה תמונה מחויכת של האב שעזב את אשתו ושני ילדיו לגורלם, שניצבת כקישוט כמעט בודד בחלל הבית. השתיקות והמופנמות של הבת לורה ואוסף פסלוני הזכוכית שלה. כמו חד הקרן שלה, היא רוצה לעוף, להלך קסם, אבל גופה מדדה, נפשה מצולקת וכנפיה שבורות. ההיעלמות של הבן טום שמוצא מפלט בין סיגריה במרפסת לביקורים ליליים חוזרים ונשנים בקולנוע.

עבור הצופה שמורגל בסוג תיאטרון שבו המסר מוזרק ישירות לווריד, עם הרבה מאוד צעקות וידיים שמתנופפות באוויר, "ביבר הזכוכית" עשויה להיות חוויה לא פשוטה. זוהי הצגה איטית ותובענית שאין רחוק ממנה מהביצוע האמוציונאלי מאוד, למשל, שבית ליסין העלה לא מזמן, ל"חתולה על גג פח לוהט" של וויליאמס. או מזה ל"חשמלית ושמה תשוקה" שעלה זה מכבר בשיתוף פעולה בין הבימה לקאמרי.

"ביבר הזכוכית" היה מחזהו השני של טנסי וויליאמס (אחריו הגיעו "חשמלית", השושנה המקועקעת" ו"חתולה"), ולמעשה לולא מבקרת התיאטרון של השיקגו טריביון הייתה מאמצת אותו בעוצמה אז, בדצמבר 1944, אפשר שההיסטוריה של אחד המחזאים האמריקאים המפורסמים של המאה שעברה, הייתה נכתבת לגמרי אחרת. גם אז הרוב העדיפו את הדרמה מעל לפני השטח.

 ביבר הזכוכית / צילום: כפיר בולוטין

חממה אינטימית

לשם מה ההקדמה? גם כדי לעזור לקוראים להבין ש"חשמלית" או "חתולה" זה לא, למרות ששם המחזאי הוא טנסי וויליאמס. אבל גם כדי לתהות מדוע רק כאשר מדובר בקלאסיקה מבית מחזאי מוכר, שכבר הוכיחה את עצמה בעבר, התיאטרון מעז לחרוג מכללי הדרמה שהוא קבע שהקהל שלו "מעדיף".

מי שביים את ההצגה הוא גלעד קמחי, שגם עומד מאחורי הביצוע האחרון ל"חתולה". לזכותו של קמחי, שמראה ורסטיליות ראויה לציון בהצגות האחרונות שביים (הקומדיה "המוגבלים" בבית ליסין, וההצגה המוזיקלית "אופרה בגרוש" בקאמרי), ייאמר שהוא יודע להפגין איפוק ממש כפי שהוא יודע להחצין את החוויה התיאטראלית. עם התפאורה היפה שעיצב ערן עצמון, ובה שברי זכוכית הנתלים ומנצנצים מן התקרה, הם מייצרים עבור השחקנים חממה אינטימית להתמסר לדמויות ולהוציא מהם את המירב.

יונה אליאן-קשת בדמותה של האם אמנדה, מצליחה לעורר סלידה ואמפתיה גם יחד לאם שננטשה, גידלה בגפה את שני ילדיה, אבל לא מצליחה לשחרר אותם לגדול ולהיות כל מה שהם מסוגלים להיות. נדב נייטס הוא טום, בן דמותו של טנסי המחזאי, שכלוא ורק רוצה לברוח כמו אבא שלו. ונטע גרטי היא הבת השברירית לורה, שמגיעה לשיא נוגה בתמונה רגישה ופגיעה עם ג'ים (גל אמיתי), חברו של טום מהעבודה, שמנסים לשדך לה, ושמתברר שבו הייתה מאוהבת בתיכון. כלוב הזכוכית נסדק.

"ביבר הזכוכית" מאת טנסי וויליאמס, תרגום: עידו ריקלין, בימוי: גלעד קמחי, בית ליסין

* ציון: 8