אני לא טכנולוג גדול, אבל אני רוצה להאמין שרוב האנשים אינם כאלה. אומרים על הישראלים שהם אלופי החדירה הטכנולוגית, שאנחנו מטמיעים בשקיקה - לפני כל אומה אחרת כמעט - כל פיתוח וגאדג'ט שהושק. ברחבי העולם משבחים את מיומנויות הדיגיטל העבריות ומאמינים שהיסטוריה ארוכת-יומין של ארעיות הפכה אותנו גמישים וסתגלנים לחידושי הזמן.
אבל האמת היא שבסופו של דבר, כולנו די שמרנים. יש כמובן את פורצי הדרך, אשר לרוב הם גם בעלי האפשרות הכלכלית שפותחת להם גישה ויכולת, יש את המנסים להדביק את צעדיהם מחשש להישכח מאחור, ויש את כל היתר.
הרוב המכריע עדיין מעריך את ההווה שלו. הוא נאחז בו, אולי מטבעו, אולי בפחד מודע. עיקר הציבור ממתין שהמהפכות הטכנולוגיות שיירשמו בדברי ימי עידננו יחלחלו אליו בחריצים הצרים של שגרת יומו המתישה. שיהיה איזה מבצע טוב, שיופיע קיצור דרך שיוריד נטל - ורק כך אנחנו משתנים.
אנחנו נוטים לחשוב שזה תהליך אישי, אבל רק בסוף מבינים שזה עניין של דור. בדרך-כלל, במיוחד אם אנחנו מתחת לגיל 30, לא נבחין בכניעה. ככל שמתרבים הרגעים בהם עוצרים ואומרים דברים כמו "לא להאמין שעד לפני כמה שנים עוד חיכינו יומיים לפיתוח תמונות", כך גם מתרגלים אליהם.
בשנה שנגמרה אמש, 2015, הרגשתי יותר מפעם אחת את הצייט גייסט. אולי הפכתי סנטימנטלי ועל כן ער יותר, ואולי פשוט הבנתי שמשבי הרוח האלה שטופחים על פני בחטף אינם אלא האל ניניו הגדול של תקופתנו.
הנה כמה דברים שעשיתי לראשונה ב-2015:
קראתי ספר דיגיטלי
עד השנה לא הסתדרתי עם הרעיון הזה. תמיד הצהרתי על עצמי כמי שחייב לחוש את הספר בידיו, להריח, לקפל את עמודיו, להניח אותו בשחץ על המדף הגדוש בסלון. ספר הוא ספר הוא ספר.
אבל כשעמיתה לעבודה סיפרה לי בכזו התרגשות על "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה, לא יכולתי להתאפק. לא רציתי להגיע לקניון ולתור בחנות ומשם הביתה. התחשק לי להתחיל לקרוא - כאן ועכשיו.
כבר בנסיעה מהעבודה הורדתי את האפליקציה "עברית", ובחניה הספר כבר היה על הטאבלט שלי בעלות מוזלת של 45.90 שקל. אותו הטאבלט שמשמש אותי לעבודה ולצפייה בסרטים, הכיל עכשיו גם ספר. כמעט חילול השם.
אבל התוכן ניצח את הפלטפורמה. הכתיבה הנהדרת והסוחפת אילצה אותי למצוא את מנח היד והתנוחה הנכונה לקריאה ארוכה מהמכשיר - בישיבה ובשכיבה - לימדה אותי את הדרך להעביר עמוד באצבעי והזכירה לי להטעין פן אצטער. ההתרחשויות בנאפולי של שנות ה-50 העבירו גם אותי במסירות אל העשור השני של המאה הזו.
התחלתי לסמס באימוג'י
בשיחה עם עיתון "הארץ" תיאר באחרונה דוקטורנט מאוניברסיטת חיפה כיצד מצליחים שימפנזים לספר סיפורים על טראומות אישיות וזיכרונות, באמצעות מסך מחשב ועליו 400 סמלים. נדמה שבעוד שקופי האדם צועדים אבולוציונית לעברנו, אנחנו מתקדמים לכיוונם ומעדיפים את השפה המאוירת והדלה על פני המילים.
בעבור מי שעוסק בכתיבה, מאמין בשפה ומייחס חשיבות מוגזמת לסימני פיסוק, ההימנעות משליחת אמוטיקונים, "ריגשונים" בעברית, מוסדה אצלי לעיקרון. אפילו לא סמיילי בסוף שיחה. זה נראה היה זול, ילדותי, לא הייתי בטוח שזה משקף את הרגש שבאמת עומד מאחורי המסר שרציתי להעביר.
אבל דווקא כשביקשתי מהאחיינית שלי בת ה-17 לסמס במקומי בזמן נהיגה, גיליתי שההכתבה שלי למסרון התמים עוטרה ב-3 פרצופים מחייכים עד דמע, באצבעות מורמות ובידיים שלוחות, בלבבות ועננים. וכן, גם בקקי קטן בסוף.
הפער בין הסנטימנט בדברים שנאמרים לבין התחושות המובעות באימוג'י הוא עצום עד מופרך. עד כדי כך, שבאמת צריך להבין שלא צריך להעמיס את הרגש על כל איתות מצויר. זה רק הדור שלנו שמייחס כזו חשיבות מעמיקה להבעה. אנחנו אלה שנוברים ומחפשים על ספות הפסיכולוג והמאמנים האישיים בכל ביטוי שלנו אמת. בעבור ילדינו זה לא כזה ביג דיל.
השימוש ב"ריגשונים" משחרר אותנו מנבירת היתר הזו וקצת מוציא אוויר מהחשיבות העצמית. למעשה, הוא לא מחסיר דבר, רק מעשיר: גיליתי שאין כמו סמיילי לחיזוק אמירה, להקליל רצינות, לסתום חורי מבוכה בתקשורת - ובעיקר לסיים שיחה שלא יודעים איך לשים לה קץ.
גם אם אני נדמה מטופש לבני שיחי, אני לא חוסך יותר באימוג'י. במיוחד אני מחבב את הקקי הקטן.
אין לי מושג מתי שודרה "כפולים"
"כפולים" של קשת היא אחת הסדרות שאהבתי במיוחד השנה, אבל אף פעם לא ידעתי באיזה יום היא שודרה. גם כך חילופי הימים התכופים בין קשת לרשת בלבלו אותי סופית, אבל השנה, יותר מאי-פעם, לוח השידורים שלי נקבע באמת על-ידי האילוצים שלי ולא רק על-ידי אלה של סמנכ"ל התוכן של הזכיינית.
כבר לעגו לי השבוע לאחר שציינתי בטור את נפלאות הכרומקאסט, אותו רכיב פלאי של גוגל שקיבלתי לפני חודשיים במתנה - חשיפה מרגשת עבורי שכונתה בסביבתי "הכי 2013". אבל אותו תוסף קטנטן, שחיבורו מאפשר לצפות בטלוויזיה בתכנים מתוך המכשיר הסלולרי, עשה יד אחת עם הממיר המקליט, והשניים מרדו באחת המוסכמות המובהקות של התרבות שלנו בעשורים האחרים - מדורת השבט.
במאקו הטמיעו טכנולוגית את החיבור לכרומקאסט, ולכן צפיתי בסדרת המתח המצליחה, ללא חום מגעו הישן והטוב של השלט, בין שליחת וואטסאפ לציוץ בטוויטר. וכך - למרות שמדי שבוע תיעדתי את הרייטינג הגבוה של התוכנית - מעולם לא הייתי באמת חלק ממנו.
ראיתי את כל הסדרות המדוברות - גם של חברת הטלוויזיה שאני לא מנוי לה
בסעיף זה אני מעדיף לא להרחיב, אנא עברו הלאה.
אמרו לי "צפו" ולא צפיתי
אם אצטרך להביט לאחור ולשחזר את ההישג הגדול ביותר שלי בשנה שחלפה, הוא שפיתחתי אדישות סלקטיבית. ערוצי הטלוויזיה ואתרי התוכן זעקו לעברי "צפו" - והצלחתי לעצור את עצמי ולא לצפות. לא בפיגועי דקירה, ולא בניסיונות דריסה, ולא בלינץ'.
בשלב מסוים זה כבר קרה ללא קושי, והאינסטינקט המיידי שגופי התוכן כל-כך דאגו לטפח בי, קהה מעצמו. בין "טיסת השוקולד" לסרטוני גל הטרור, למדתי שאפשר גם בלי. אני כבר יודע שזה לא עושה לי טוב ומבין שאני לא צריך לעולל את הצפייה הזו לעצמי.
זו תקופה של מאבק אלים על תשומת-הלב. רעידת אדמה. הכלים שנתפסו עד כה כיעילים ביותר להתמודדות במערכה הזו הם הצעקנות, הנפנוף, הפתיינות. "לא תאמינו", "כנסו", "דבר כזה עוד לא ראיתם". "בלעדי", "לפני כולם".
דווקא בתוך כל אלה צומח הכלי היעיל ביותר לעורר שינוי - הבחירה לא לעשות. להתעלם. לבחור בצרכים וברצונות האישיים - ולא לקיים את מצוותם של עורכים, מתכנתים ואנשי סחר. גם כך, מה שהעתיד יביא איתו, בכל מקרה לא יפסח עלינו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
