הסוף לתמיכה הגרמנית?

מדיניות החוץ של ישראל ניצבת על שתי רגליים בין-לאומיות - ארה"ב וגרמניה. השתיים נושאות על גבן פעמים רבות את משקל הטעויות והמחדלים של ישראל, ומאפשרות לה להיחלץ מהם, פחות או יותר, בשלום. אולם, כבר התרגלנו, צריך לאמר, כי בתקופת כהונתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה הרגל האמריקאית רועדת לפרקים. ישראל כבר אינה יכולה לראות את תמיכתה של ארה"ב כמובנה מאליה. כך בעניין ההסכם עם איראן, מעורבות ארה"ב בסוריה, עמדתה כלפי מצרים ועוד דוגמאות.

מנגד, בנוגע לאירופה, ההנחה הייתה כי גרמניה תתמוך בישראל תמיד, באש ובמים. אבל זהו, שלא. והשבוע התברר כי גם הרגל השנייה, של גרמניה, מתחילה לרעוד. בתוך שבועות אחדים פרסמו העיתונים ה"בילד" וה"דר-שפיגל" כתבות עמוסות בסימני-שאלה לגבי יחסי ישראל-גרמניה, והעלו ספקות לגבי התמיכה האוטומטית בישראל.

כבר תקופה ארוכה היחסים בין קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לבין ראש-הממשלה בנימין נתניהו, צוננים. למרקל, הידידה הגדולה ביותר של ישראל מבין מנהיגי אירופה, יש "בטן מלאה" על מדיניות ישראל בשטחים ועל היעדר התקדמות המו"מ לשלום. הריסת בתים, תוכניות בנייה וגל הטרור האחרון, מניעים את הגרמנים שוב ושוב למתוח ביקורת על ישראל. כדרכה, הביקורת הזאת נאמרת בנימוס רב, מה שמאפשר לשומע הישראלי לפרקים, לא לשמוע או לא להבין. אבל מבין השיטין עולה אי-שביעות-רצון. נקודת המוצא של מרקל, היא כי המשך החזקת השטחים מסכן את ביטחונה של ישראל, ומגביר את בידודה הבינלאומי.

האמת היא שמדובר באבסורד. מצד אחד, מחויבותה של גרמניה לביטחונה ולקיומה של ישראל היא מוצקה. עוד לא נמצא המנהיג הגרמני בדור הזה שהעז לערער על כך. הגרמנים גם מגבירים את הרכש הביטחוני בישראל, וממשיכים לסייע לה ברכש של ספינות מהירות לצורך הגנה על המים הכלכליים. גם בבמות האירופיות, שם גרמניה היא שחקן ראשי ובעל-בית, מחלצת גרמניה את ישראל מצרות, כדרך קבע, עד לאחרונה. כך, בעניין החלטת "סימון המוצרים", גרמניה כבר הרימה ידיים. היא לא אכפה אותה על אדמתה, אבל הניחה למדינות אחרות לקדם אותה.

מצד אחר, גרמנים בכירים מדגישים כי לא ניתן לתמוך בישראל אם היא לא תקדם בעצמה את פתרון שתי המדינות, שגרמניה אכן מחויבת לו. הקיפאון המדיני אינו לרוחה. עד כה הביקורת נאמרה בחדרי-חדרים, עכשיו היא יצאה החוצה. לכן אמרה מרקל שהיא מבינה את אבו-מאזן, היא מבינה את התסכול, שהוא במידה מרובה התסכול שלה עצמה.

מי שעוקב אחר התגובות וההצהרות הגרמניות מבחין בקו של החרפה ביחס אלינו. הגרמנים מבינים כבר כי הטון עושה את המוזיקה, והם משנים את הטון. לא במקרה פרסומים בולטים כל-כך בתקשורת הגרמנית נותנים לכך ביטוי. זאת דרך להעמיד מול ישראל מראה, כדי שתראה כיצד היא נראית.

ישראל, כדרכה, עוצמת עיניים. יחסינו עם גרמניה, בשונה מכל מדינה אחרת בעולם, מושתתים על היסטוריה מחרידה, שמחייבת את גרמניה גם 70 שנה לאחר תום מלחמת-העולם השנייה. אני הייתי ממליץ לא לבנות על כך.

בדעת-הקהל הגרמנית היחס לישראל הרבה פחות חם מאשר בדרג המנהיגות. ביקורת רווחת באופן טבעי אצל הצעירים שרחוקים שנים רבות מן השואה, ואשר מקשים קושיות מוסריות על התבונה ועל הצדק שבכיבוש עם אחר ובנטילת זכויותיו.

כמי שעומד בראש קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה, אני שומע הערות ביקורתיות גם מחברי בונדסטאג, שוב דווקא מן הצעירים שבהם. הערות כאלה אינן יכולות לעבור בלי שנטה להן אוזן. בסוף החודש תצא שוב משלחת של הכנסת לגרמניה, כדי לנהל דיאלוג עם עמיתינו במסגרת מה שמכונה "פרלמנט-לפרלמנט". ברור שגם נשמע הערות ברוח הדברים הללו. מי שמצפה כמונו מגרמניה, לנהל מדיניות-חוץ המושתתת על ערכים מוסריים, אינו יכול לשלול ממנה להטיל מדיניות זו גם על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. זאת לא יכולה להיות מדיניות-חוץ סלקטיבית.

כמו ביחסים שהידרדרו עם ארה"ב, מדובר בתהליך. תהליכים נמשכים לעיתים זמן רב, וקשה להבחין מתי הם מבשילים להחלטות (נגדנו). אנחנו בדרך. השבוע קיבלנו קריאת השכמה: הלו, מישהו בירושלים התעורר?

ח"כ נחמן שי (המחנה-הציוני) הוא חבר ועדת החוץ והביטחון, ויו"ר קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה