שוק פרוץ

שוק הזכיינות הישראלי מגלגל מיליארדי שקלים בשנה. על אף היקפו הכלכלי של שוק זה, מדובר בשוק פרוץ מבחינה משפטית וחקיקתית. בניגוד למדינות רבות בעולם, אין כל חקיקה ספציפית להסכמי זכיינות המסדירה את יחסי הכוחות בין המזכה לזכיין, והכול נסמך על חוק החוזים הכללי.

הצורך בחקיקה ספציפית הוא לטובת כל הצדדים - הן מצד הזכיינים, אשר חשים מעת לעת כי זכויותיהם מקופחות; והן מטעמן של הרשתות המזכות, אשר אף להן אינטרסים כי מערכת יחסים זו תהא מוסדרת, ורצון של הרשת אשר "מצטיירת" כצד החזק מול הזכיין - מה שלא תמיד נכון - בבתי המשפט.

בתי המשפט עסוקים כיום במתן פרשנויות להסכמי זכיינות, כאשר אין לשופטים הכלים המשפטיים, אשר יהוו נר לרגליהם בעת הכרעה בתיקים בנושא. עובדה זו גורמת לפסיקות סותרות, עם כל המשתמע מכך.

בכל חקיקה יש לשמר את האיזונים הנדרשים בין הזכיינים לבין המזכים, לטובת עידוד ענף הזכיינות, וכמו במדינות מערביות, שימור האיזונים עשוי להביא לגידול עצום בנפח הפעילות וליצירת עשרות אלפי מקומות תעסוקה חדשים.

המסמך המשפטי העיקרי, ולמעשה כמעט היחיד ביחסים בין רשת מזכה לזכיין, הוא "הסכם הזיכיון", שבו הזכיין מתחייב כלפי המזכה, בין היתר, לשמור על "שמו הטוב" ועל אחידות המותג; לעמוד בהסדר תשלומים, הכולל דמי זיכיון חד-פעמיים, תגמולים חודשיים, ערבויות, קנסות וכיו"ב. המזכה מצדו מתחייב להעמיד לזכות הזכיין את המותג, המוניטין והניסיון הרב של רשת מצליחה ו/או שעתידה להצליח.

אמנם יחסי הכוחות בין הצדדים משתנים לאורך שלבי מתן הזיכיון; עם זאת, ניתן לומר כי באופן קטגורי, ברוב המקרים ידם של המזכים היא על העליונה. הדבר משתקף ביתר שאת במסגרת ניהול המשא-ומתן, משום שלרוב המזכה הוא המוכר, והחלום ליהנות מהמוניטין שלו ולהרוויח מכך כסף הוא של הזכיין. ואילו הזכיין הינו אלמוני.

לאור העובדה שאין חקיקה ספציפית לתחום הזכיינות, הרי שהיחסים בין הצדדים מושפעים רבות מהפסיקה. במסגרת כך קיימת מגמה, שלפיה זיכיון אינו מקנה לזכיינים ולמפיצים מעמד של בעלי זכות קניין של ממש בזיכיון, אלא זכותם נחשבת לזכות חוזית בלבד. בעקבות כך, נוצרה תופעה שבה זכיינים לא זוכים לסעד של אכיפת זכותם מבית המשפט, גם במקרים של ביטול חד-צדדי של הסכם הזיכיון בידי המזכה. זאת, אף אם הביטול נעשה שלא כדין ובניגוד להוראות החוזה.

במקרים אלה הזכיין מופנה בדרך-כלל לבקש סעד של פיצוי מסוים בגין נזקיו, ותו לא. הכרעה כזו נשענת על הנימוק, שלפיו נפגעו "יחסי האמון המיוחדים" השוררים בין המזכה והזכיין, באופן השולל אכיפה של המשך היחסים המסחריים בין הצדדים.

שלא כבעבר, כיום - בעידן הרשתות הגדולות - קשה לומר שקיים קשר אישי בין המזכה לזכיין, ורבים מהזכיינים אף מאוגדים בעצמם כחברות. בנסיבות אלה, על בית המשפט לבחון כל טענה בדבר אובדן אמון לגופה, בכל מקרה ומקרה, ולא לייחס באופן אוטומטי לכל מערכת יחסים בין זכיין למזכה מידה מיוחדת של אמון אישי, השוללת, כביכול, אפשרות לקבל סעד של אכיפה.

המלצתי היא לעגן את נושא הזכיינות בחקיקה, כפי שמקובל בעולם המערבי. החקיקה צריכה להתייחס, בין היתר, לתקופת המשא-ומתן, לנתונים שעל המזכה למסור לזכיין, תקופת הזיכיון, התייחסות לחובות ולזכויות המסחריות, אפשרות סיום הזיכיון או העברתו לצד שלישי וכן לסנקציות בגין הפרה.

■ הכותב הוא שותף-מנהל במשרד עורכי דין.