ייאוש, ארדן, לא פייסבוק

בדרך העולה מהמוצב של גדוד לביא של חטיבת כפיר אל השער הצהוב, הנעול מפאת השבת, של ההתנחלות עתניאל בדרום הר חברון, סיירה אתמול כיתה של צנחנים צעירים. בסוף השבוע הפסיקו להם ברגע אחד את קורס הצניחה ושלחו אותם לכתר את חברון. עוד דור של חיילים צעירים שבמקום להתכונן למלחמה האמיתית נשלחים לשטחים.

צה"ל עשה בסוף השבוע את הצעדים הראשונים שהוא תמיד עושה כשבלגן גדול עומד בפתח: לזרוק שמיכה של כוחות על השטח, ולהטיל כתר שנועד לסייע לחקירת השב"כ להגיע אל המחבלים ולהפסיק את רצף הפיגועים שבשבועות האחרונים יוצאים ממרחב אחד: מרחב חברון.

לפני כמה חודשים ההרגשה היתה אחרת לגמרי. ראש חטיבת המחקר בשירות הביטחון הכללי תדרך את הקבינט ש"הבת אל קודס", התפרצות ירושלים, כפי שהיא מכונה ברשתות החברתיות, נמצאת בדעיכה. הוא הסביר שהפלסטינים מבינים שאין לה תוחלת, אין בה הישגים, ושאפילו הייאוש ייאש אותם. עם זאת בצה"ל ובשב"כ נזהרו מאוד מלדבר על סיום, והזהירו שמדובר בהפוגה בלבד. לאחר יותר מחצי שנה של, לעתים, ארבעה וחמישה פיגועי טרור ביום, שככו האירועים. "דבר איתי אחרי פסח ואחרי הרמדאן. אם ימשיך להיות שקט, אפשר יהיה להכריז על הפסקה", אמר לי אז קצין בכיר בצה"ל.

ובכן, הרמדאן הזה לא היה שקט. כמו דמותו של הנבל בסרטים שמתעקשת להתרומם שוב ושוב למרות שהיא מנוקבת כדורים, כך גל הטרור שכבר הוספד מתעקש להוכיח שהשמועות על מותו היו מוקדמות מדי.

האתגר העליון של מערכת הביטחון הוא לא לאפשר לגל הטרור לחזור למה שהיה לפני אפריל. אבל צעדי הקבינט ממחישים עד כמה נגמרו השפנים בכובע באשר לפתרונות. בניית יחידות דיור בקרית ארבע רק תעמיק את ערבוב האוכלוסיות ולא תסייע ביטחונית, מלבד קריצה לבסיס הימני המאוכזב.

הפניית הזעם למארק צוקרברג ופייסבוק (כפי שעשה אתמול השר גלעד ארדן) היא זריית חול בעיניים. דור הוויי, דור המחבלים הנוכחי שמובילים אותו נערים בני 13 עד 17, הוא אמנם דור שכמו מקביליו הישראלים חי ברשת וברשתות החברתיות, אבל לנתק את הפוסטים בפייסבוק מההקשר הרחב של הייאוש הפלסטיני, מהשנה החמישים לכיבוש, זה בעיקר ניתוק מהמציאות, בדיוק כמו הכרזתו של מי שהוגדר גורם בכיר במשרד הביטחון, שבסקירת האיומים בשיחה הראשונה שלו עם הכתבים הצבאיים הגדיר את אבו מאזן כסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל.

אבו מאזן אינו ציוני וכנראה גם לא יהיה. כאשר מאבק הירושה על כיסאו במוקטעה מזמן באוויר, אפשר לקבוע שאנחנו עוד נתגעגע למי שהוגדר, כאשר ירש את ערפאת, "אפרוח בלי נוצות". הוראתו החד משמעית למנגנוני הביטחון הפלסטינים להמשיך את התיאום הביטחוני ולעצור חשודים בטרור, הגינוי החד משמעי בראיון לאילנה דיין של נערי הסכינים - הם מרכיבים שממש לא בטוח שנקבל אצל יורשו.

אז נשארנו עם הכתר. בין 700 ל-800 אלף פלסטינים באזור חברון שמושפעים מהכתר הנרחב ביותר שהטיל צה"ל על חברון מאז מבצע "שובו אחים", המבצע ביוני 2014 שהחל כפעולה להשבת הנערים החטופים שהתבררו כנרצחים, עבר למערכה נגד החמאס בשטחים, והידרדר למלחמה של 51 יום בעזה. "הקרנה" קוראים לזה בצה"לית, גלישה של אירועים אלימים מהגדה לעזה וחוזר חלילה. הרקטה שנורתה בשישי בלילה לשדרות היתה תזכורת מיידית איך, בדיוק כמו בקיץ 2014, אירוע מקומי בחברון יכול להדליק את כל עזה. צה"ל, חכם בשנתיים, יפעל למנוע גלישה שכזו לתהום.

צה"ל מיצה את מרבית הצעדים הצבאיים שהוא יכול לנקוט בשטחים מבלי לגרום להתפוצצות הסיר הרותח. מאמציו להשגת השקט המרבי והמיטבי נתקלו באי עשייה מדינית, סטגנציה ופוליטיקה במקום מדינאות. פיגועי הימים האחרונים יהיו כאין וכאפס לעומת הבעירה הגדולה שעוד צפויה בשטחים סביב הסתלקות אבו מאזן, ציון השנה החמישים לכיבוש ובעיקר הייאוש העמוק.