מאוחר מדי, לא יעיל ואדיש מדי

כל נהג שגר ו/או עובד במרכז הארץ ובאזורים רבים אחרים במדינה לא זקוק לשום דוח של OECD כדי לדעת שמצב התחבורה היבשתית בישראל מתקרב במהירות לעבר כשל מערכות טוטאלי. ערים שלמות בפרברים, כמו ראשון לציון, הוד השרון, כפר סבא, רעננה ואחרות נמצאות במשך שעות רבות, ובמשך ימים רבים, במצור הדוק - אין יוצא (בבוקר) ואין בא (בערב).

אבל למשרד התחבורה, בראשות השר ישראל כץ, שנמצא כבר קדנציה שלישית בתפקיד הרם, אין כרגע פתרונות מיידיים להציע לנהגים. זה לא שחסרים תקציבים, חלילה. משרד התחבורה הוא מהמתוקצבים ביותר בממשלה, עם תקציב מאושר של עשרות מיליארדים שמיועדים לתשתיות. אבל את שיטת הפעולה שנלווית לתקציבים הללו אפשר לסכם במשפט אחד עם שלושה חלקים: "מאוחר מדי, לא יעיל ואדיש מדי".

החלק הראשון, "מאוחר מדי", נובע במידה רבה גם מכשל של משרד האוצר ולא רק של משרד התחבורה. מתברר שכל הדוקטורנטים, היועצים במשכורת ממשלתית, חברות המחקר ואנשי אגף התקציבים, שכולם ניזונים מקופת המדינה, לא הצליחו לחזות את קצב הצמיחה המסחרר של מכירות הרכב בישראל ואת השלכותיו על הגודש.

אף אחד לא השכיל להבין לפני עשור מה ההשלכות של המעבר המואץ לפרברים ולערי הלוויין כתוצאה ממצוקת הדיור, בעוד שמרכזי התעסוקה נותרו במרכז. אף אחד לא הבין עד כמה אקוטי הוא המחסור בתחבורה ציבורית ראויה.

אז הנה כמה "דברים שרואים משם", מתוך הדוח החדש של OECD: "ללא קווי רכבת תחתית עירוניים, עם קווי רכבת מוגבלים, תחבורת אוטובוסים ורכבות יקרה ובלתי סדירה ועם תחנות רכבת שממוקמות בצורה לא נוחה, כמעט שלושה רבעים ממרחק הנסיעה התחבורתי השנתי בישראל - וכ-90% מסך תנועת הנוסעים - מתבצע בכלי רכב".

הנתונים הללו, אגב, מתבססים על שנת 2014. בינתיים עלו עוד כמעט חצי מיליון כלי רכב חדשים על הכבישים. הם אמנם נכתבו בהקשר של זיהום האוויר מתחבורה בישראל, אבל שני הגורמים - גודש וזיהום - קשורים זה לזה באופן הדוק.

על חוסר היעילות בהזרמת התקציבים אין הרבה מה להכביר מילים. הכל כתוב בדוחות של מבקר המדינה על התנהלות פרויקט הרכבת התחתית, נת"ע ועוד. אבל מי שממש רוצה יכול לצאת לשטח ולראות במו עיניו כיצד מוקמות בהשקעה של מאות מיליונים תחנות רכבת מהמפוארות והחדישות בארץ, באמצע השדות החרושים של עמק יזרעאל, הרחק ממקומות יישוב (תחנת כפר ברוך למשל), וכיצד נחפרות מנהרות יקרות להחריד לרכבת על צירי "מפתח" כמו עכו כרמיאל (ועוד לא דיברנו על 50 מיליארד השקלים שאמורים לזרום לרכבת המהירה לאילת).

אבל הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא האדישות, ואנחנו בוחרים במכוון במילה דיפלומטית ומנומסת. האוצר אדיש לגודש התחבורתי כי הוא שווה לו הרבה כסף. המון. כבר כתבנו על כך בעבר ונחזור שוב: קופת המדינה גוזרת קופון ענק לא רק משיטפון מכירות הרכב אלא גם מהעלייה הנגזרת בצריכת הדלק והנסועה. גם בזה, אגב, הבחין OECD כשציין בדוח שמספר הקילומטרים השנתי הממוצע לרכב בישראל הוא מהגבוהים בין חברות הארגון - ואנחנו מדברים על השוואה למדינות שהשטח הגיאוגרפי של חלקן גדול במאות אחוזים מזה של ישראל.

משרד התחבורה מחזיק כיום בשניים מהמפתחות החשובים ביותר לרציונליזציה של רכישות הרכב בישראל - או לפחות של השימוש בו. הראשון הוא תחבורה ציבורית מסודרת בשבת והשני הוא כינון מס גודש. אבל במשרד התחבורה טורקים את הדלת באופן מוחלט בפני שתי הרפורמות הללו, באותו סגנון כוחני ומאוד מוכר של "לא רוצים, לא מוכנים, לא חייבים לכם הסבר. למה מה תעשו?"

הפתרון היחיד שמקודם כיום הוא הפקעת מאות קילומטרים של נתיבי כביש קיימים מהנהגים לטובת נת"צים. בבחינת "במקום להשקיע בייעול התחבורה הציבורית, נכריח אתכם לנסוע במה שיש או שתסבלו עוד יותר. אז מה באמת תעשו? תחכו בשמש לאוטובוס דחוס, תשלמו הון על מוניות או שתקנו עוד מכוניות ותעמדו בפקקים.