מסע אל לב הישראליות

עייף, מיוזע, כשאת דבריו משסעים קריאות ה"הו-הא מי זה ראש הממשלה הבא", נשא היו"ר החדש של מפלגת העבודה אבי גבאי, את נאום הנצחון. היה זה נאום ארוך ומתיש, אך גם ממלכתי, המנסה לפנות אל המכנה הלאומי המשותף הרחב ביותר.

גבאי דיבר על אחדות לאומית ועל שלטון נקי משחיתות, ותקף ללא רחם את בנימין נתניהו כשהוא הולם בו בבטן הרכה (שחיתות, סיאוב, ניתוק מהעם, שיסוי והסתה). אך מי שציפה לשמוע בנאום קווים אידאולוגיים שיסמנו את דרכה העתידית של מפלגת העבודה, בבחינת מנהיגת המרכז-שמאל, התאכזב. סוגיות הנוגעות לחיזוק הדמוקרטיה, הקצאת משאבים שיוויונית והנעת תהליך השלום נבלעו אי-שם באמצע הנאום, מרופדים היטב במסרים אמורפיים ופיסניים בפתיחה ובנעילה.

במובן זה, הנאום מייצג את הטוב והרע הפוטנציאליים של גבאי. הטוב, מכיוון שהנה מגיע פוליטיקאי הנתפש כאמין, ישר דרך וכריזמטי, שלא התבוסס במי-האפסיים של הפוליטיקה הישראלית, ושבידיו המפתח לשיקום הריסות החברה הישראלית, לאחר שנות ההסתה והפילוג של הימין. הרע, מכיוון שנראה שגבאי שוגה באשליות לפיהן בכוחה של מפלגת העבודה לכבוש מחדש את השלטון, ואגב כך מפספס את הצורך של ציבורים שלמים בחברה הישראלית, בהגנה ודאגה לאינטרסיהם.

לקושש מנדטים מ-"כולנו"

ימים יגידו כיצד יתקדם המסע של גבאי אל לב הישראליות, אך קשה להתעלם מהתחושה שהתהודה הציבורית הרחבה של הבחירות במפלגת העבודה לא הייתה אלא ספין של התקשורת, הכמהה לכל סימן חיים מהאופוזיציה לשלטון הימין, בפרט לאחר תהליך ההדתה שחווה האח יאיר לפיד.

כותרות אוהדות ורצף שידורים טלוויזיוניים אינם מבשרים על סחף ציבורי מהימין אל המרכז והשמאל; וקשה עד בלתי אפשרי לראות תרחיש שבו מלאכת הרכבת הקואליציה תוטל על גבאי. בכדי שהוא יהיה ראש הממשלה הבא עליו לא רק לשמור על כוחה הנוכחי של העבודה, אלא גם להעביר כחמישה מנדטים מהליכוד, לפחות כמספר הזה מ-"יש עתיד" ולקושש עוד כמה מנדטים מ-"כולנו".

ספק אם מעבר מסיבי כזה של בוחרים אל מפלגת העבודה אפשרי, בוודאי לא עד הבחירות הבאות. נאום גבאי חשף, אפוא, שלושה כשלים פוטנציאליים: ראשית, הוא לא יהיה ראש הממשלה הבא, לפחות לא בבחירות הבאות; ולכן אל לו לשגות בהזיות, כי ההתרסקות תהיה כואבת.

שנית, נתניהו נבחר שוב ושוב לא למרות הבטחות הדם, יזע ודמעות שלו, אלא הודות להם. מסרי הפיוס והאחדות של גבאי יקרצו (אולי) למרכז-שמאל, אבל יהיה זה בבחינת שכנוע המשוכנעים. על גבאי להיות מיליטנטי הרבה יותר.

שלישית, לא את נתניהו על גבאי לתקוף, אלא את יאיר לפיד ובכל הכוח - מכיוון ששם טמון הפוטנציאל האלקטורלי האמיתי של העבודה.

את מצביעי הליכוד גבאי לא יוכל לסחוף - אלה לא ינהרו בהמוניהם אל מפא"י ההסטורית. המשקעים עמוקים מדי; והעם בחשבון אחרון נוטה ברובו ימינה. האלקטורט הפוטנציאלי שלו נמצא אצל לפיד. כאן המשימה המוטלת לפתחו של גבאי אינה מורכבת: עליו להציג מצע קוהרנטי המדבר במישרין אל המרכז והשמאל השפוי, הדמוקרטי והחילוני. זו משימה פשוטה מאחר שיאיר לפיד, שחמקמקותו אומנותו, שבר חזק ימינה (לפחות לעת עתה); ומתרפס מעשה שגרה בפני הימין והדתיים.

זו גם הסיבה שאל לגבאי לדבר על מסרי אחדות: אין לקהל מצביעיו דבר וחצי דבר עם המתנחלים והחרדים. נהפוך הוא: המסר שעליו לשדר לציבור בוחריו הפוטנציאלי הוא שרב לנו בגזל, בסחטנות בהסתה, ובהתנהלות הפרועה וחסרת האחריות של ההנהגה הנמצאת כאן. עליו להעביר את המסר הברור, שבמובנים רבים לפיד גרוע מנתניהו, כי עם האחרון המצביע לפחות יודע מה הוא יקבל, בעוד שהראשון נוטה לשנות דעתו עם כיוון הרוח ואין לדעת מה יוליד יום.

גבאי צריך ליצור גוש מרכז-שמאל גאה, שהיותו כזה אינו קשור רק לסוגייה הפלסטינית, אלא נובע מערכיו הליברליים והדמוקרטיים; ושמנהל מערכה עיקשת נגד נסיונות הימין והחרדים לבטל את הדמוקרטיה ולהפקיע את היהדות מכל מי שאינו אוחז בגישות פונדמנטליסטיות משיחיות וגזעניות. רבים בציבור הישראלי מעוניינים בכך. כנראה לא הרוב, אבל מספיק כדי לייצר גוש פוליטי משמעותי שיוכל להיאבק כשווה על ערכיו.

ללמוד מהימין ומהחרדים

ומילה אחרונה על מפלגת העבודה: גבאי לא נבחר בגלל שהוא מזרחי, אלא מכיווון שהוא משדר חידוש ורעננות שמפלגת העבודה החבוטה כמהה לו. הוא נבחר מכיוון שהוא ניהל קמפיין מקצועי ומכיוון שכל מי שעמד מולו נתפש כאחראי לפיאסקו רב-השנים הנקרא "מפלגת העבודה": פרץ על זיגזוגיו הפוליטיים; הרצוג על הרפיסות האופוזיציונית שגילה ועל נסיונותיו לחבור אל קואליצית הימין הקיצוני של נתניהו; והשאר - נו; השאר, סוג של עוד מאותו הדבר.

מפלגת העבודה ראויה להערכה על תהליך הבחירות הדמוקרטי שעברה; וגבאי ראוי לתשואות על הקמפיין הנקי שניהל ועל קריאתו לביטול המחנאות המפלגתית. אך אם מפלגת העבודה חפצת חיים, ורואה עצמה כשחקן פוליטי משמעותי עתידי, שומה על חבריה ועסקניה ללמוד שיעור או שניים מהימין והחרדים, היודעים לעמוד כאיש אחד מאחורי מנהיגיהם משעה שזה נבחר.

התהליך הדמוקרטי והשקוף שהמפלגה עברה (למעט מרגלית ומחרחר המלחמות משה קלוגהפט), הוא התחלה מצויינת ואסור למפלגה לאבד את המומנטום ולשקוע בקרבות סכינים. סביר שגבאי יצניח כמה מועמדים חיצוניים, כדי לחזק את הכוורת, וסביר שכמה פוליטיקאים מכהנים יידחקו אל שולי הרשימה. אך המצב העגום של החברה הישראלית לאחר שנות שלטון הימין הדורסני, מחייב ליכוד שורות והתעלות מעל אינטרסים מפלגתיים ואישיים צרים.