מי הם אותם "עדי מדינה" שלאחרונה אנחנו רואים כל-כך הרבה מהם? עד מדינה נגד איש ציבור הוא בעצם "חושף שחיתויות" שמניעיו אינם אידאולוגיים. בדרך-כלל המניע של עד מדינה הוא אגואיזם ואופורטוניזם. הוא אומר לחוקריו שיש לו מידע מפליל על איש הציבור, אך העד מוכן לגלות אותו רק תמורת טובת הנאה. מדובר בקבלת כסף, בביטול אישומים חמורים נגדו, בקבלת חסינות מפני העמדה לדין ובמקרים קיצוניים גם בהסדרת זהות חדשה במסגרת תוכנית הגנה לעדי מדינה.
המשטרה מעוניינת בקבלת המידע ובכך שעד המדינה יעיד נגד איש הציבור (שסרח לכאורה) - תחילה במשטרה ואחר-כך בבית המשפט. בתמורה לעדות, המשטרה מוכנה לשלם. תהא הדעה אשר תהיה לגבי עדי מדינה, על נקודה אחת לא יכולה להיות מחלוקת: עד מדינה הוא מי שלדעת החוקרים היה שותף לביצוע עבירה על-ידי אחר.
בקצה השני של הסקאלה ניצב חושף השחיתויות האידיאולוגי, הפועל מתוך תחושת צדק המניעה אותו להילחם כדון קישוט בטחנות השחיתות. המניע שלו הוא אידיאולוגיה בריאה, שהלוואי שהייתה ליותר אנשים.
חושף שחיתויות פונה לאחת מרשויות החוק, כגון מבקר המדינה, הפרקליטות או המשטרה, ומוסר להם מידע על מעשי שחיתות שבוצעו. בדרך-כלל מדובר בעובד ציבור, שנתקל במעשי שחיתות של בכירים בגוף הציבורי שבו הוא עובד. החושף נוטל על עצמו סיכון אדיר. הוא מסכן את מעמדו, את משרתו ואת קשריו המקצועיים והחברתיים מקום עבודתו.
לעתים קרובות מתברר כי חושף שחיתויות הוא פראייר תמים. הרשות מקבלת בשמחה את המידע. לאחר שקיבלה את המידע, הרשות אינה נותנת דבר וחצי דבר לחושף השחיתויות. לא הגנה מפני התנכלות בעבודה, לא שכר, ולא חסינות מפני העמדה לדין. הוא בבחינת הפראייר נתן את המידע, הפראייר יכול ללכת - ושיתמודד לבדו עם התנכלויות במקום העבודה ועם פיטורים צפויים.
סכנה נוספת שאיתה צריך חושף השחיתויות האידיאולוגי להתמודד, היא תפיסתה של הפרקליטות שלפיה היא אינה חייבת לו דבר בגין חשיפת השחיתויות. לפי תפיסת הפרקליטות, אם תוך כדי מסירת מידע שנועד לחשוף שחיתויות מסר החושף האידיאולוגי מידע שממנו עולה שהוא עצמו ביצע עבירה, אז אין כל קושי בהעמדתו לדין של חושף השחיתויות.
הפרקליטות גם אינה סוברת כי מוטלת עליה חובה כלשהי, לדאוג לחקירה או להעמדה לדין של עובדי הציבור שלגביהם נמסר המידע המפליל. לתפיסתה, היא אפילו לא חייבת ליידע את חושף השחיתויות בכך שהחליטה לא לחקור ולהעמיד לדין את עובדי הציבור שלגביהם נמסר המידע.
כך נראה כי אילו היה חושף השחיתויות פועל מלכתחילה בדרך מתוחכמת יותר, הוא היה דואג לקבל לעצמו מעמד של עד מדינה. סתם למען הזהירות. ובהסכם עד המדינה הוא היה דואג לכך שעל הפרקליטות יוטלו החובות הנראות מובנות מאליהן לציבור בכלל ולחושף השחיתויות בפרט. ראשית, אין להעמיד לדין את חושף השחיתויות. שנית, יש למנוע התנכלויות נגד החושף במקום עבודתו. שלישית, בסוף הטיפול יקבל חושף השחיתויות דיווח מהפרקליטות.
כלומר, אם חושף שחיתויות אינו מקבל הסכם חתום כזה מראש, והוא בכל זאת מיידע על שחיתויות, אז הוא פראייר. אמנם פראייר אידיאולוגי, אבל פראייר. כי בהיעדר הסכם מראש, הפרקליטות סבורה שהיא אינה חייבת לו דבר וחצי דבר.
■ הכותב הוא ראש מחלקת ליטיגציה במשרד עורכי הדין גרוס (GKH).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.